37 West 65th Street, 5th Floor | New York, NY 10023

Join the Drisha Network

Sign Up Now

Mishnah Hullin

 Chapter 5-12

פרקים ה’-י”ב


In this lecture I will discuss a particularly prominent and interesting example of a literary tool frequently employed by the Mishnah – anaphora (use of parallel language in the openings of successive literary units). Six of the twelve chapters of tractate Hullin open with variations on the following elaborate formula:

  1. … is practiced (1) in the Land and outside the Land, (2) in the time of the Temple and not in the time of the Temple, (3) regarding unconsecrated {and} {but not}consecrated [beasts].

The variations of this formula which open these chapters differ only regarding the third of the characteristics by which the Mishnah classifies the six commandments discussed in these chapters: not slaughtering an animal and its offspring (Chapter 5); covering the blood of a slaughtered beast (Chapter 6); the prohibition of the sinew of the thigh nerve (Chapter 7); the gift to the priests of the shoulder, the two cheeks, and the maw (Chapter 10); the gift to the priest of the first shearings of wool (Chapter 11); and the sending forth of the dam from nest (Chapter 12)1. The formula contains the following information: (a) all of these commandments apply to unconsecrated beasts – the subject discussed in tractate Hullin – whereas only two of them (animal and offspring, sinew of the thigh nerve) also apply to consecrated beasts; (b) all of these commandments apply equally inside and outside the land, i.e. they are not restricted in terms of place; (c) all of these commandments apply equally during the time of the Temple and after its destruction, i.e. they are not restricted in terms of historical time.

The application of these commandments to all places and all times sharply distinguishes these laws of unconsecrated beasts from the laws of consecrated beasts, as detailed in the other tractates belonging to the Order of Holy Things. The tractates preceding Hullin in this Order, Zebahim and Menahot, both focus heavily on the places where and times when sacrifices may be offered, and Zebahim closes (14:4-10) with a detailed discussion of the places where sacrifices are allowed during different historical eras. By opening half the chapters of Hullin with this specific opening formula, the Mishnah redactor sets the laws of unconsecrated beasts against the backdrop of the laws of sacrifices. Thus, while halakhically differentiating the laws treated in Hullin from the laws treated in the other tractes in the Order of Holy Things, the formula binding these chapters together serves as a literary link between this tractate and the rest of the Order2.

The conceptual purpose of this literary design may be understood by noting the division of these six chapters into two groups of three, chapters 5-7 and chapters 10-12, divided by chapters 8 and 9, which do not open with the formula3. Examination of the laws treated in each section suggests that the laws of unconsecrated beasts bear a close relationship to the laws of sacrifices. The first chapter of the first section (Chapter 5: an animal and its offspring) and the last chapter of the second section (Chapter 12: sending forth the dam) both deal with the need for sensitivity to the maternal feelings of the victim’s mother, and this idea is closely associated with a parallel concept from sacrificial laws: not to sacrifice an animal until it has been with its mother for seven days4. The law of covering the blood invites comparison with the sprinkling of the blood of sacrifices5. The second group of chapters, which deals with gifts given to the priests from unconsecrated animals, teaches that the centrality of the priests in the sacrificial service in the Temple is echoed outside the Temple in the laws governing the benefits which an Israelite enjoys from his domestic animals. More specifically, m. 10:1 indicates that the gift to the priest of the shoulder, the two cheeks, and the maw of unconsecrated animals serves as a parallel to the parts of the sacrificial meat that are given to the priest6 and the gift of the first shearings of wool as parallel to the receipt by the officiating priest of the hides of Most Holy Things (m. Zebahim 12:1-3).

The only law discussed in these chapters which has no apparent connection to the laws of sacrifices is the prohibition of the sinew of the thigh nerve (Chapter 7). This lone exception, of course, does not challenge the underlying connection we have demonstrated between the two groups of chapters and laws of sacrifices. Nonetheless it would appear that Chapter 7 does include certain terms and themes which relate this practice to the laws of sacrifices. Mm. 7:4-5 teach that a mixture including the sinew is forbidden if the sinew gives flavor (noten ta’am) to the mixture, and this ruling is reminiscent of the law pertaining to sacrifices in Zebahim 11:87. The application of the prohibition of the sinew to both right and left thighs (m. 7:1) contrasts sharply with the stress in the laws of sacrifices on the right side, and in particular on the gift to the priests specifically of the right thigh of certain sacrifices8.

Many terms and concepts that appear in the six chapters which contain our opening formula emphasize the theme that predominates in much of tractate Hullin: in order for the Israelite to enjoy the benefits of the meat (and wool) of unconsecrated beasts, he must observe laws which, while differing in many respects from the laws of sacrifices, nonetheless bear a strong relationship with the latter. This serves to consecrate the benefits which the Israelite enjoys from these beasts.

  • 1 The anaphora connecting these chapters has been noted by H. Albeck, Commentary, Introduction to Hullin, pp. 112f. and Y.N. Epstein, ITM, p. 671.
  • 2 Compare Neusner, Halakhah, IV, pp. 255ff., pp. 260ff.. Neusner’s understandable desire to stress the connection of tractate Hullin to other laws related to the Israelite household leads him to bring tractate Hullin in this volume. Unfortunately, this decision weakens the literary effect of Hullin’s language and structure by divorcing the tractate from its original textual setting, and thus weakens Neusner’s own (largely correct) conceptual analysis of the tractate.
  • 3 The formula missing from the opening of Chapter 8 in the Mishnah does appear at the beginning of the chapter in the Tosefta (see Albeck, Commentary, Introduction to Hullin, p. 113 and f.n. 8; Epstein, Introduction to Tannaitic Literature, p. 671). The Tosefta also supplies a link between Chapter 8 and Chapter 9, as Epstein (ibid.) points out. The omission of this opening formula from these two chapters requires further study..
  • 4 The connection between these laws, especially those of chapter 5, and the prohibition of sacrificing an animal “whose time has not yet come” (the Mishnah’s term for an animal less than eight days old – see Zebahim 14:2-3 and Bekhorot 9:4) may be supported by the following points: (a) the laws of “an animal and its offspring” and of an animal “whose time has not yet come” are juxtaposed both in Scripture (Lev. 22:27-28) and in the Mishnah (Zebahim 14:2); (b) M. 5:3, in illustrating a case of slaughtering an animal and its offspring, discusses a cow (female) and its (male) calf, apparently adopting the majority opinion cited in a baraita (bHullin 78b, bBekhorot 45b) that the law applies only to female parents. This solidifies the connection between this law both to “sending forth the dam” and to “an animal whose time has not yet come” (it should be pointed out, however, that another baraita cited in bHullin 78b derives the limitation to female parents from the former law, which applies only to unconsecrated birds, rather than from the law applying to sacrifices); (c) M. 5:5 stresses and justifies the definition of “day” applicable to “an animal and its offspring” as a night followed by a day. R. Shimon ben Azzai, in a baraita cited in bHullin 83a-b, roots  the need for this definition in the fact that “the entire passage [of Scripture in which the law appears] discusses nothing but consecrated things, and with regard to consecrated things the night follows the day”. These points, which contain elements both of correspondence and of coherence, support the idea that the law of “an animal and its offspring”, while applying (even) to unconsecrated beasts, should be understood in relation to similar concepts applying to consecrated beasts.
  • 5 Here too we may note material in Chapter 6 reminiscent of material in tractate Zebahim, and most saliently m. 5, which echoes Zebahim 8:6.
  • 6 The bulk of Chapter 10  (mm. 1-3) stresses that consecrated beasts are exempt from this gift to the priests.
  • 7 The words noten ta’am also appear in Chapter 8 – perhaps suggesting that this chapter too has a connection to sacrificial law (see above, f.n. 61). Other than these appearances, the term does not appear elsewhere in the Order of Holy Things. Besides the nine appearances of the term in tractates Hullin (eight appearances) and Zebahim, it appears an additional fifteen times in the entire Mishnah corpus, in the context of sanctified foods (Shevi’it 7:7; Terumot 10:1), of forbidden foods (Hallah 3:10; ‘Orlah 2:1, 2:7; ‘Abodah Zarah 5:2, 5:8), and of foods that a person has vowed not to eat (Nedarim 6:6-6:7).
  • 8 Lev. 7:32-34; Zebahim 10:2, 12:1. The terms “right” and “left” appear in the Mishnah 32 times, 23 of which are in the Order of Holy Things. Chapter 7 also stresses the connection between the prohibition of the sinew and the sanctity of the Israelite nation (see mm. 7:2, 7:6), which may perhaps be related to our theme.

מסכת חולין פרק ה

ה,א “אותו ואת בנו” (ויקרא כב,כח)–נוהג בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית, בחולין ובמוקדשין. כיצד: השוחט “אותו ואת בנו”–חולין בחוץ–שניהם כשרין, והשני סופג את הארבעים; קודשים בחוץ–הראשון חייב כרת, ושניהם פסולין, ושניהם סופגין את הארבעים. חולין בפנים–שניהם פסולין, והשני סופג את הארבעים; קודשים בפנים–הראשון כשר ופטור, והשני סופג את הארבעים ופסול. [ב] חולין וקודשים בחוץ–הראשון כשר ופטור, והשני סופג את הארבעים ופסול; קודשים וחולין בחוץ–הראשון חייב כרת ופסול, והשני כשר, ושניהם סופגין את הארבעים. חולין וקודשים בפנים–שניהם פסולים, והשני סופג את הארבעים; קודשים וחולין בפנים–הראשון כשר ופטור, והשני סופג את הארבעים ופסול. חולין בחוץ ובפנים–הראשון כשר ופטור, והשני סופג את הארבעים ופסול; קודשים בחוץ ובפנים–הראשון חייב כרת, ושניהם פסולין, ושניהם סופגין את הארבעים. חולין בפנים ובחוץ–הראשון פסול ופטור, והשני סופג את הארבעים וכשר; קודשים בפנים ובחוץ–הראשון כשר ופטור, והשני סופג את הארבעים ופסול.

ה,ב [ג] השוחט ונמצא טריפה, והשוחט לעבודה זרה, והשוחט פרת חטאת, ושור הנסקל, ועגלה ערופה–רבי שמעון פוטר, וחכמים מחייבין. השוחט ונתנבלה בידו, והנוחר, והמעקר–פטור משום “אותו ואת בנו” (ויקרא כב,כח).

ה,ג שניים שלקחו פרה ובנה–איזה שלקח ראשון, ישחוט ראשון; ואם קדם השני, זכה. השוחט פרה, ושני בניה–סופג שמונים; שחט שני בניה, ואחר כך שחטה–סופג את הארבעים. שחטה, ואת בתה, ואת בת בתה–סופג שמונים. שחטה, ואת בת בתה, ואחר כך שחט את בתה–סופג את הארבעים; סומכוס אומר משום רבי מאיר, סופג שמונים.

ה,ד בארבעה פרקים בשנה, המוכר בהמה לחברו צריך להודיעו, אימה מכרתי לשחוט, בתה מכרתי לשחוט; ואלו הן–ערב יום טוב האחרון של חג, וערב יום טוב הראשון של פסח, וערב העצרת, וערב ראש השנה, וכדברי רבי יוסי הגלילי, אף ערב יום הכיפורים בגליל. אמר רבי יהודה, אימתיי, בזמן שאין לו ריוח; אבל אם יש לו ריוח, אינו צריך להודיע. מודה רבי יהודה, במוכר את האם לחתן ואת הבת לכלה, שהוא צריך להודיע, שהדבר ידוע, ששניהם שוחטין ביום אחד.

ה,ה [ד] בארבעה פרקים אלו, משחיטין את הטבח על כורחו, שאפילו שור שווה אלף דינר, ואין ללוקח אלא דינר–כופין אותו לשחוט; לפיכך אם מת, מת ללוקח. אבל בשאר כל ימות השנה, אינו כן; לפיכך אם מת, מת למוכר.

ה,ו [ה] יום אחד האמור ב”אותו ואת בנו” (ויקרא כב,כח), היום הולך אחר הלילה. זו דרש שמעון בן זומא, נאמר במעשה בראשית “יום אחד” (בראשית א,ה), ונאמר ב”אותו ואת בנו” “יום אחד” (ויקרא כב,כח): מה “יום אחד” האמור במעשה בראשית, היום הולך אחר הלילה–אף “יום אחד” האמור ב”אותו ואת בנו”, היום הולך אחר הלילה.

מסכת חולין פרק ו

ו,א כיסוי הדם–נוהג בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית, בחולין אבל לא במוקדשין. נוהג בחיה ובעוף, במזומן ובשאינו מזומן. ונוהג בכוי, מפני שהוא ספק, ואין שוחטין אותו ביום טוב; ואם שחטו, אין מכסין את דמו.

ו,ב השוחט ונמצא טריפה, והשוחט לעבודה זרה, והשוחט חולין בפנים, וקודשים בחוץ, חיה ועוף הנסקלין–רבי מאיר מחייב, וחכמים פוטרין. השוחט ונתנבלה בידו, והנוחר, והמעקר–פטור מלכסות.

ו,ג חירש שוטה וקטן ששחטו, ואחרים רואים אותם–חייבין לכסות; בינן לבין עצמן, פטורין מלכסות. וכן לעניין “אותו ואת בנו” (ויקרא כב,כח), ששחטו ואחרים רואין אותן–אסור לשחוט אחריהם. בינן לבין עצמן–רבי מאיר מתיר לשחוט אחריהן, וחכמים אוסרין. ומודים שאם שחט, שאינו סופג את הארבעים.

ו,ד השוחט מאה חיה במקום אחד, כיסוי אחד לכולן; מאה עופות במקום אחד, כיסוי אחד לכולן. חיה ועוף במקום אחד, כיסוי אחד לכולן; רבי יהודה אומר, שחט חיה–יכסה, ואחר כך ישחוט את העוף. שחט ולא כיסה, וראהו אחר–חייב לכסותו. כיסהו ונתגלה, פטור מלכסות; כיסתו הרוח, חייב לכסות.

ו,ה דם שנתערב במים–אם יש בו מראה דם, חייב לכסות; נתערב ביין, רואין אותו כאילו הוא מים. נתערב בדם בהמה ובדם חיה, רואין אותו כאילו הוא מים; רבי יהודה אומר, אין דם מבטל דם.

ו,ו דם הניתז ושעל הסכין, חייב לכסות. אמר רבי יהודה, אימתיי, בזמן שאין שם דם אלא הוא; אבל אם יש שם דם שלא הוא, פטור מלכסות.

ו,ז במה מכסין, ובמה אין מכסין: מכסין בזבל דק, ובחול דק, ובסיד, ובחרסית, ובלבנה ובמגופה שכתשה; אבל אין מכסין לא בזבל גס, ולא בחול גס, ולא בלבנה ולא במגופה שלא כתשה, ולא יכפה עליו את הכלי. כלל אמר רבן שמעון בן גמליאל–דבר שהוא מגדל צמחים, מכסין בו; ודבר שאינו מגדל צמחים, אין מכסין בו.

מסכת חולין פרק ז

ז,א גיד הנשה–נוהג בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית, בחולין ובמוקדשין. נוהג בבהמה ובחיה, בירך של ימין ובירך של שמאל; ואינו נוהג בעוף, מפני שאין לו כף. ונוהג בשליל; רבי יהודה אומר, אינו נוהג בשליל. וחלבו מותר. ואין הטבחים נאמנין על גיד הנשה, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרין, נאמנין עליו ועל החלב.

ז,ב שולח אדם לנוכרי ירך שגיד הנשה בתוכה, מפני שמקומו ניכר. הנוטל גיד הנשה, צריך שייטול את כולו; רבי יהודה אומר, כדי שיקיים בו מצות נטילה.

ז,ג האוכל מגיד הנשה כזית, סופג את הארבעים; אכלו ואין בו כזית, חייב. אכל מזה כזית, ומזה כזית–סופג שמונים; רבי יהודה אומר, אינו סופג אלא ארבעים.

ז,ד ירך שנתבשל בה גיד הנשה–אם יש בו בנותן טעם, הרי זו אסורה. כיצד משערין אותה, כבשר בלפת.

ז,ה גיד הנשה שנתבשל עם הגידים–בזמן שהוא מכירו, בנותן טעם; ואם אינו מכירו, כולם אסורין. והרוטב, בנותן טעם. וכן חתיכה של נבילה וחתיכה של דג טמא שנתבשלו עם החתיכות–בזמן שהוא מכירן, בנותן טעם; ואם אינו מכירן, כולם אסורות. והרוטב בנותן טעם.

ז,ו נוהג בטהורה, ואינו נוהג בטמאה; רבי יהודה אומר, אף בטמאה. אמר רבי יהודה, והלוא על בני יעקוב נאסר גיד הנשה, ועדיין בהמה טמאה מותרת להם; אמרו לו, מסיניי נאסר, אלא שנכתב במקומו.

מסכת חולין פרק ח

ח,א כל הבשר אסור לבשל בחלב, חוץ מבשר דגים וחגבים; ואסור להעלותו עם הגבינה על השולחן, חוץ מדגים וחגבים. הנודר מן הבשר, מותר בבשר דגים וחגבים. העוף עולה עם הגבינה על השולחן, ואינו נאכל, כדברי בית שמאי; בית הלל אומרין, לא עולה, ולא נאכל. אמר רבי יוסי, זו מקולי בית שמאי, ומחומרי בית הלל. ובאיזה שולחן אמרו, בשולחן שהוא אוכל עליו; אבל בשולחן שהוא סודר עליו את התבשיל, נותן זה בצד זה, ואינו חושש.

ח,ב צורר אדם בשר וגבינה במטפחת אחת, ובלבד שלא יהו נוגעים זה בזה. רבן שמעון בן גמליאל אומר, אף שני אכסניים אוכלין על שולחן אחד, זה בשר וזה גבינה, ואינן חוששין.

ח,ג טיפת חלב שנפלה על חתיכה–אם יש בה בנותן טעם באותה חתיכה, נוער את הקדירה; אם יש בה בנותן טעם באותה הקדירה, אסור. הכחל–קורעו, ומוציא את חלבו; לא קרעו, אינו עובר עליו. הלב–קורעו, ומוציא את דמו; לא קרעו, אינו עובר עליו. המעלה את העוף ואת הגבינה על השולחן, אינו עובר בלא תעשה.

ח,ד בשר בהמה טהורה וחלב בהמה טהורה–אסור לבשל, ואסור בהניה. בשר בהמה טהורה וחלב בהמה טמאה, או בשר בהמה טמאה וחלב בהמה טהורה–מותר לבשל, ומותר בהניה. רבי עקיבה אומר, חיה ועוף אינן מן התורה, שנאמר “לא תבשל גדי, בחלב אימו” “לא תבשל גדי, בחלב אימו” (שמות כג,יט; שמות לד,כו; דברים יד,כא): שלושה פעמים–פרט לחיה, ולעוף, ולבהמה טמאה. רבי יוסי הגלילי אומר, נאמר “לא תאכלו כל נבילה” (דברים יד,כא), ונאמר “לא תבשל גדי, בחלב אימו” (שם)–את שהוא אסור משום נבילה, אסור לבשל בחלב; עוף, שהוא אסור משום נבילה, אינו דין שיהא אסור לבשל בחלב: תלמוד לומר “בחלב אימו”–יצא העוף, שאין לו חלב אם.

ח,ה קיבת הנוכרי, ושל נבילה–הרי זו אסורה; המעמיד בעורה של קיבה–אם יש בו בנותן טעם, הרי זו אסורה. כשרה שינקה מן הטריפה, קיבתה אסורה; וטריפה שינקה מן הכשרה, קיבתה מותרת: מפני שהוא כנוס במעיה.

ח,ו חומר בחלב מבדם, ובדם מבחלב: שהחלב–מועלין בו וחייבין עליו משום פיגול ונותר וטמא, מה שאין כן בדם. חומר בדם: שהדם נוהג בבהמה ובחיה ובעופות, בין טמאים ובין טהורים; והחלב אינו נוהג, אלא בבהמה טהורה בלבד.

מסכת חולין פרק ט

ט,א העור, והרוטב, והקופה, והאלל, והעצמות, והגידים, והקרניים, והטלפיים–מצטרפין לטמא טומאת אוכלין, אבל לא טומאת נבילות. כיוצא בו, השוחט בהמה טמאה לנוכרי, והיא מפרכסת–מטמאה טומאת אוכלין; אבל לא טומאת נבילות, עד שתמות או עד שיתיז את ראשה. ריבה לטמא טומאת אוכלין, ממה שריבה לטמא טומאת נבילות; רבי יהודה אומר, האלל המכונס–אם יש כזית במקום אחד, חייבין עליו.

ט,ב אלו שעורותיהן כבשרן: עור האדם, ועור החזיר של יישוב; רבי יוסי אומר, אף עור חזיר של בר. עור חטורת הגמל הרכה, ועור הראש של עגל הרך, ועור הפרסות, ועור בית הבושת, עור השליל, ועור שתחת האליה, עור האנקה והכוח והלטאה והחומט; רבי יהודה אומר, הלטאה כחולדה. וכולן שעיבדן, או שהילך בהן כדי עבדה–טהורים, חוץ מעור האדם. רבי יוחנן בן נורי אומר, שמונה שרצים, יש להן עורות.

ט,ג המפשיט בבהמה ובחיה, בטמאה ובטהורה, בדקה ובגסה–לשטיח–כדי אחיזה; ולחמת, עד שיוציא את כל החזה. המרגיל–כולו חיבור לטומאה, ליטמא ולטמא.

ט,ד עור שעל הצוואר–רבי יוחנן בן נורי אומר, אינו חיבור; וחכמים אומרין, חיבור, עד שיפשיט את כולו. [ד] עור שיש עליו כזית בשר–הנוגע בציב היוצא ממנו, ובשערה שכנגדו–טמא. היו עליו כשני חציי זיתים–מטמאין במגע, אבל לא במשא, דברי רבי ישמעאל; רבי עקיבה אומר, לא במגע, ולא במשא. ומודה רבי עקיבה בכשני חציי זיתים שהן תחובין בקיסם והסיטן, שהוא טמא; מפני מה רבי עקיבה מטהר בעור, מפני שהעור מבטלן.

ט,ה קולית המת וקולית המוקדשין–הנוגע בהן, בין נקובין ובין סתומין–טמא. קולית הנבילה וקולית השרץ–הנוגע בהן סתומין, טהורים; נקובין כל שהן, מטמאין במגע. ומניין אף במשא: תלמוד לומר, “הנוגע . . . והנושא” (ויקרא יא,כז-כח; ויקרא יא,לט-מ)–את שבא לכלל מגע, בא לכלל משא; לא בא לכלל מגע, לא בא לכלל משא.

ט,ו ביצת השרץ המרוקמת, טהורה; אם ניקבה כל שהוא, טמאה. שרץ שחצייו בשר וחצייו אדמה–הנוגע בבשר, טמא; ובאדמה, טהור. רבי עקיבה אומר, הנוגע באדמה שכנגד הבשר, טמא.

ט,ז האבר והבשר המדולדלין בבהמה–מיטמאין טומאת אוכלין במקומן, וצריכין הכשר. נשחטה הבהמה, הוכשרו בדמיה, דברי רבי מאיר; ורבי שמעון אומר, לא הוכשרו. מתה הבהמה, הבשר צריך הכשר. האבר מטמא משום אבר מן החי, ואינו מטמא משום אבר מן הנבילה, דברי רבי מאיר; ורבי שמעון מטהר.

ט,ח האבר והבשר המדולדלין באדם, טהורים; מת האדם, הבשר טהור. והאבר מטמא משום אבר מן החי, ואינו מטמא משום אבר מן המת, דברי רבי מאיר; ורבי שמעון מטהר.

מסכת חולין פרק י

י,א הזרוע והלחיים והקיבה–נוהגים בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית, בחולין אבל לא במוקדשין. שהיה בדין, ומה אם החולין, שאינן חייבין בחזה ובשוק, חייבין במתנות–קודשים, שהן חייבין בחזה ובשוק, אינו דין שיהו חייבין במתנות: תלמוד לומר “ואתן אותם לאהרון הכוהן ולבניו, לחוק עולם” (ויקרא ז,לד), אין לך אלא מה שאמור בעניין.

י,ב כל קודשים שקדם מום קבוע להקדשן, ונפדו–חייבין בבכורה ובמתנות, ויוצאין לחולין להיגזז ולהיעבד, וולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן, והשוחטן בחוץ פטור, ואין עושין תמורה, ואם מתו ייפדו: חוץ מן הבכור ומן המעשר. וכל שקדם הקדשן את מומן, או מום עובר להקדשן, ולאחר מכן נולד להן מום קבוע ונפדו–פטורין מן הבכורה ומן המתנות, ואינן יוצאין לחולין להיגזז ולהיעבד, וולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן, והשוחטן בחוץ פטור, ועושין תמורה; ואם מתו, ייקברו.

י,ג בכור שנתערב במאה–בזמן שמאה שוחטין את כולם, פוטרין את כולם; אחד שוחט את כולן, פוטרין אחד. השוחט לכוהן ולנוכרי, פטור מן המתנות. והמשתתף עימהם, צריך שירשום; אם אמר חוץ מן המתנות, פטור מן המתנות. אמר לו מכור לי בני מעיה של פרה, והיו בה מתנות–נותנן לכוהן, ואינו מנכה לו מן הדמים. לקחן הימנו במשקל–נותנן לכוהן, ומנכה לו מן הדמים.

י,ד גר שנתגייר והייתה לו פרה–נשחטה עד שלא נתגייר, פטור; ומשנתגייר, חייב; אם ספק, פטור–שהמוציא מחברו, עליו הראיה. ואיזה הוא זרוע–מפרק של ארכובה, עד כף של יד; והוא של נזיר. וכנגדו ברגל, שוק; רבי יהודה אומר, שוק–מפרק של ארכובה, עד סובך של רגל. איזה הוא הלחי–מפרק של לחי, ועד פיקה של גרגרת.

מסכת חולין פרק יא

יא,א ראשית הגז–נוהג בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית, בחולין אבל לא במוקדשין. חומר בזרוע ובלחיים ובקיבה, מראשית הגז: שהזרוע והלחיים והקיבה–נוהגין בבקר ובצאן, בין מרובה בין ממועט; ראשית הגז–אינו נוהג אלא ברחלים, ואינו נוהג אלא במרובה. [ב] וכמה הוא מרובה–בית שמאי אומרין, שתי רחלים, שנאמר “יחייה איש עגלת בקר, ושתי צאן” (ישעיהו ז,כא); ובית הלל אומרין, חמש, שנאמר “וחמש צאן עשויות” (שמואל א כה,יח). חמש רחלות גוזזות מנה מנה ופרס, חייבות בראשית הגז, דברי רבי דוסא; וחכמים אומרין, חמש רחלות גוזזות כל שהן.

יא,ב וכמה הוא נותן לו: משקל חמש סלעים ביהודה, שהן עשר סלעים בגליל, מלובן ולא צואי, כדי לעשות ממנו בגד קטן–שנאמר “תיתן לו” (דברים יח,ד), שיהא בו כדי מתנה.

יא,ג לא הספיק ליתנו לו עד שצבעו, פטור; ליבנו ולא צבעו, חייב. הלוקח גז צאנו של נוכרי, פטור מראשית הגז. לקח גז צאנו של חברו–אם שייר המוכר, המוכר חייב; ואם לאו, הלוקח חייב. היו לו שני מינין, טחופות ולבנות–מכר לו טחופות אבל לא לבנות, זכרים אבל לא נקבות–זה נותן לעצמו, וזה נותן לעצמו.

מסכת חולין פרק יב

יב,א שילוח הקן–נוהג בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית, בחולין אבל לא במוקדשין. חומר בכיסוי הדם משילוח הקן: שכיסוי הדם–נוהג בחיה ובעוף, במזומן ובשאינו מזומן; ושילוח הקן–אינו נוהג אלא בעוף, ואינו נוהג אלא בשאינו מזומן. ואיזה הוא שאינו מזומן, כגון אווזין ותרנגולין שקננו בפרדס. קננו בתוך הבית, וכן יונים רודסייות–פטור מלשלח.

יב,ב עוף טמא, פטור מלשלח. עוף טמא רובץ על ביצי עוף טהור, וטהור רובץ על ביצי עוף טמא–פטור מלשלח. קורא זכר–רבי אליעזר מחייב, וחכמים פוטרין.

יב,ג הייתה מעפעפת–בזמן שכנפיה נוגעות בקן, חייב לשלח; אין כנפיה נוגעות בקן, פטור מלשלח. אין שם אלא אפרוח אחד, או ביצה אחת–חייב לשלח: שנאמר “קן” (דברים כב,ו), “קן” מכל מקום. היו שם אפרוחין מפרחין, או ביצים מוזרות–פטור מלשלח: שנאמר “והאם רובצת על האפרוחים, או על הביצים” (שם)–מה אפרוחין בני קיימה, אף הביצים בני קיימה; יצאו מוזרות. מה הביצים צריכין לאימן, אף האפרוחים צריכין לאימן; יצאו מפרחין. שילחה וחזרה, שילחה וחזרה, אפילו ארבעה וחמישה פעמים–חייב לשלח, שנאמר “שלח תשלח” (דברים כב,ז). אמר הריני נוטל את האם, ומשלח את הבנים–חייב לשלח, שנאמר “שלח תשלח את האם, ואת הבנים תיקח לך” (שם). נטל את הבנים והחזירן לקן, ואחר כך חזרה האם עליהן–פטור מלשלח.

יב,ד הנוטל אם על הבנים–רבי יהודה אומר, לוקה, ואינו משלח; וחכמים אומרין, משלח, ואינו לוקה. זה הכלל–כל מצוה בלא תעשה שיש בה קום עשה, אין חייבין עליה.

יב,ה לא ייטול אדם אם על הבנים, אפילו לטהר בהן את המצורע. ומה אם מצוה קלה שהיא באיסר, אמרה תורה “למען ייטב לך, והארכת ימים” (דברים כב,ז)–קל וחומר על מצוות החמורות שבתורה.