212.595.0307
37 West 65th Street, 5th Floor | New York, NY 10023

Join the Drisha Network

Sign Up Now

Mishnah Brachot, Chapters 1 and 3

Brachot
Comparing Chapter 1 and 3

ברכות
השוואה בין פרק א’ לפרק ג’

Commentary

I. Connections Between Chapters 1-3: Shared Motifs

After having completed our analysis of the first three chapters of tractate Berakhot, which together comprise a unit of chapters dealing with the topic of Keri’at Shema, we must now examine the structure of the unit as a whole. We saw how each of these chapters functions as an independent entity, with its own structure, emphases and messages. The first chapter demonstrates how the different experiences of day and night find religious expression through the reading of Shema and its benedictions in the morning and in the evening. The second chapter focuses on the ways in which the reading of Shema may be carried out and on the impact of various social frameworks upon Keri’at Shema. The third chapter deals with the need for purity of body and soul when reciting the Shema and with the exemptions from this mitzva granted to women, slaves and minors. It would be wrong, however, to view each chapter in this block as an independent unit, for striking connections between the chapters can easily be identified. We already saw in lectures two and three that the third chapter of Berakhot continues with the main motifs that had appeared in the second half of the second chapter: issues of death and mourning (2:6-7; 3:1-2), the exemption from Shema owing to preoccupation with life-cycle events (marriage in the second chapter, and burial in the third), women and slaves (2:6-7; 3:3). It is also possible to connect the issue of seminal emissions discussed in the second half of chap. 3 to the sexual act mentioned in ch.2, m.5. Our analysis uncovered yet another common theme connecting the two chapters: the requirement of “intention” mentioned at the beginning of chap. 2 underlies both the exemptions from Shema granted to a bridegroom and to one involved in burial of the dead, and the limitations on Keri’at Shema and the prayers in the second half of chap. 3.

There are also interesting connections between chapters 1 and 2. Chap. 2 opens with several motifs that appeared already in chap. 1: “If one was reading in the Torah when the time for [the Shema’s] recital arrived” is reminiscent both of the times for Keri’at Shema discussed in the beginning of chap. 1 (m.1-2) and of the statement in chap. 1 (end of m.2) that one who reads Shema after its appointed time “loses nothing – being like one who reads from the Torah.” In the continuation of 2:1, the mishnah lists all the benedictions recited before and after Keri’at Shema, and thus the beginning of chap. 2 continues the discussion of the benedictions of Keri’at Shema that had begun in 1:4-5.1 In addition to these motifs, chapters 1 and 2 are bound together by associative linguistic connections. The word adam (man, person) connects the first three mishnayot in chap. 1. It is found in the last lines of m.1 (“to distance a person [ha-adam] from transgression”) and m.2 (“being like one [ke-adam] who reads from the Torah”), and four times in m.3, which includes the statements of Bet Hillel and Bet Shammai: “Every man [adam] should recline and recite [the Shema],” “Every man [adam] should recite in his own way”. At the end of the first mishnah in chap. 2, the expression “kol adam” reappears: “And return greeting to everyone (kol adam). In addition, the motif of the wedding feast (1:1) reappears in the story about Rabban Gamliel’s wedding night (2:5), and it should be noted that this shared motif appears in both places in the context of an incident involving Rabban Gamliel. This parallel is particularly interesting, for it emphasizes the sharp contrast between Rabban Gamliel’s fierce desire to fulfill the mitzva of Keri’at Shema (“I will not listen to you to remove myself from the kingship of heaven even for a moment” – 2:5) and his sons’ neglect of the mitzva (“we have not yet read the [evening] Shema” – 1:1).

II. Conceptual Connection Between Chapters of the Unit

We cannot examine here one by one each of the connections and parallels between chapters 1 and 2 and between chapters 2 and 3. Careful examination of some of these connections, however, should suffice to indicate the basic line of thought intended by Rabbi Yehuda HaNasi, redactor of the Mishnah, and this may be extended to other instances as well:

  • Reading from the Torah, Time of reading the Shema (ch.1-2) In chap. 1, the unit regarding the times for Shema (m.1-2) concludes with a statement that grounds the differentiation between reading the passages of Shema to fulfill the mitzva of Keri’at Shema and reading them as Torah study in the dimension of time: the mitzva of reading the Shema is limited to the times “when you lie down and when you rise up,” whereas the mitzva of Torah study applies at all times. M 2:1 also refers to the difference between Keri’at Shema and Torah study regarding timeframe, but here this divergence is employed to describe the mishna‘s case (“when the time for [the Shema’s] recital arrived”), while the mishnah highlights another difference between the two: unlike Torah study, the mitzva of Keri’at Shema requires that the act of reading be accompanied by intention (“directing the heart”). The dimension of time for Keri’at Shema, the central motif in chap. 1 (day and night, “when you lie down, and when you rise up”), serves in chapter 2 as a backdrop, whereas the center stage is occupied by the manner of performing the mitzva, most significantly the requirement of intention.
  • Sexual relations – seminal omissions (ch.2-3): Whereas the second chapter presents an exemption from Keri’at Shema stemming from not having performed intercourse, the third chapter presents a hindrance to reading the Shema stemming from performance of that act. In both chapters, as we saw in the earlier lectures, both these laws are conditioned by the person’s mental state, and here too the difference between the two situations is evident. In chap. 2, it is the mitzva of intercourse that interferes with the proper intention required by the bridegroom for Keri’at Shema, whereas chap. 3 demands separation between the act of intercourse and the recitation of Keri’at Shema and other prayers. Both chapters deal with the tension between marital relations and Keri’at Shema, but each chapter presents it from a different perspective. Chapter 2 focuses on the need to direct one’s heart to accept the kingdom of heaven and on the clash between this demand and the demands posed by a different mitzva, the obligatory sexual act of the newlyweds. Chapter 3 deals with the sanctity of body and soul that is required for the recitation of the Shema.

Employment of similar words and motifs in adjacent chapters demonstrates the Mishnah’s intent of connecting the chapters; on the other hand, the different ways in which the common motifs make their appearance sharpen the differences between the chapters. Thus, it follows that each chapter differs from the adjacent chapter, but nevertheless it does not stand entirely on its own. The issue of “day and night,” around which chapter 1 revolves, cannot be detached from the issue of “accepting the kingdom of heaven,” upon which chapter 2 is based. The requirement of intention in chapter 2 is not identical to the requirement of “holiness of the camp” in chapter 3, but these two issues should be seen as two aspects of the same idea, rather than as unrelated ideas.

III. The Envelope Structure and Conceptual Aim of the Unit

The most intricate literary connection in the Keri’at Shema unit of this tractate is not that which connects the adjacent chapters, but that which connects the beginning of the unit to its end. M 3:5 states:

If he went down to immerse himself, if he is able to come up and cover himself and recite the Shema before the sun rises, he should go up and cover himself and recite. But if not, he should cover himself up with the water and recite.

The expression, “before the sun rises,” is of course reminiscent of the clause in M 1:2, “until the sun rises.” Moreover, the situation of “going down to immerse” recalls the first mishnah in the tractate: “From the time that the priests go in to eat their teruma” (1:1). Identifying the beginning of the time for reading the evening Shema, the opening mishnah of the unit chooses the image of priests who immersed to remove their impurity – presumably the impurity of keri – in order to eat terumah. At the close of the unit in chapter 3 the motifs of the time for Keri’at Shema (“before the sun rises”) and ritual immersion reappear, while reversing their modality. Whereas in chapter 1 immersion serves to mark the time for reading the Shema at the beginning of the night, at the end of chapter 3 the need to undergo immersion clashes with the end of the time for reading the daytime Shema. The Keri’at Shema unit opens and closes with identical motifs in reversed modality, a literary device called “mirror image” ” (= reverse parallelism).2

Two additional motifs connect the opening mishnah in the Keri’at Shema unit in chapter 1 to the last mishnayot in the unit in chapter 3

  • opening mishnah draws a connection between the time for reading the Shema and the time that priests eat their teruma (1:1), and in the middle of chapter 3 the Mishnah twice compares the laws governing Keri’at Shema to the parallel laws regarding benedictions recited over food (“they are exempt from Keri’at Shema, but obligated in Birkat ha-Mazon” – 3:3; “he does not recite a benediction either before or after, but for food, he recites a benediction afterwards, but not before” – 3:4).
  • An interesting wordplay connects the two: “To distance a person from transgression” (1:1) – “How far must one distance oneself from excrement” (3:5).

The various phenomena that connect the beginning and the end of the Keri’at Shema unit in the Mishnah form an envelope structure for the unit as a whole.3 This is not mere aesthetic ornamentation. By drawing a connection at the beginning of the unit between the time for Shema and the purification of the priests, the redactor indicates that Keri’at Shema draws spiritual inspiration from the priests. Similarly, at the end of the Keri’at Shema unit, by requiring immersion in order to recite the Shema and pray, the Mishnah continues to emphasize the similarity between the liturgical performances of any Jew and the sanctified conduct of the priests. The priestly sanctity is required in order to consume terumah, which necessitates meticulous concern about ritual purity and proper times of eating (i.e., not before he has purified himself). Inspired by the priests, the ordinary Jew learns to sanctify his day-to-day life with Keri’at Shema, prayer, and benedictions over food, through the strict observance of the “sanctity of the camp” and the recitation of each component at its proper time.

The structure of the Keri’at Shema unit invites interpretation and thoughts about the relationship between its various elements on both the literary and the conceptual plains. Here we will have to make do with one brief comment. Only the second chapter of the unit is devoted, for the most part, to the act of recitation of the Shema and to the laws that govern it, whereas the first and third chapters are dedicated to the framework for the recitation: the time recitation and its ramifications in chapter 1, and matters related to bodily purity and “sanctity of the camp” in chapter 3. The essential meaning of the mitzva is thereby placed in the center: intention and its consequences, contents, “accepting the kingdom of heaven,” the act of recitation itself and its connection to the contents of the Shema and their meaning. Around this core, in the opening and closing chapters, the Mishnah constructs a framework, and let us again focus our attention on the way in which the closing note echoes the opening. The unit presents priests and the world of the Temple, and thus the Mishnah sets before the person reciting the Shema the ideal form of Divine service as the model for the halakhic framework for Keri’at Shema. At the end of the unit, the Mishnah shows the antithesis of the world of the Temple, namely, man’s confrontation with death and with the demands of his physiology. Here too the Mishnah demonstrates the similarity between one who reads the Shema and the priests in the Temple, but from the opposite perspective: the demand to distance oneself from the realm of the impure which is liable to interfere with the quest of sanctity and eternal life. Thus, the Mishnah teaches that the key to a “priestly-like” and “Temple-like” life of sanctity lies in one’s acceptance of the kingdom of heaven and in the actions that give expression to this commitment.

Study Questions

  1. In our lecture on chapter 2, we pointed to another connection between chapters 1 and 2, based on the Baraita (Berakhot 11a): “Bet Hillel say: One may recite the Shema standing, one may recite it sitting, one may recite it reclining, one may recite it walking on the road, one may recite it at one’s work.” Which two mishnayot – one in chapter 1 and the other in chapter 2 – does this Baraita connect? Do the differences between chapters 1 and 2 find expression in this connection as well, and if so, how?
  2. In M 1:3, Bet Shammai and Bet Hillel use the expression, “kol adam,” in opposite senses – explain. Explain the similarity and the difference between chapters 1 and 2 with respect to the meaning and ramifications of the expression, kol adam.
  3. Prof. Judith Hauptman (Rereading the Rabbis, p. 227) and Dr. Nathan Margalit (AJS Review, 28:2 [2004], pp. 303ff.) suggest that the exemption from time-bound positive commandments granted to women and slaves reflects the Sages’ understanding that these commandments are highly similar to the Temple service, so that those who perform these commandments might be seen as being similar to priests. Accordingly, just as the Temple service is conducted by male priests, and not by females, so too these commandments are limited to Israelites having priest-like status, namely, males. According to this proposal, it is possible to suggest an explanation of the laws in M 3:3 based on one of the main motifs in the Keri’at Shema unit raised in this lecture. Explain.

A Summary of the Connections Between the Chapters Comprising the Keri’at Shema Unit

  • Chap. 1 – Chap. 2
    • Reading the Torah (1:2, 2:1)
    • The times for Keri’at Shema (1:1-2; “the time for its reading” – 2:1)
    • “Every man” (1:3; 2:1)
    • “Wedding feast” (1:1) – “Wedding night” (2:5)
  • Chap. 2 – Chap. 3
    • The similarity between the bridegroom’s exemption from Keri’at Shema (2:5,8) and the exemption of those occupied in the burial of the dead (3:1-2)
    • Matters of mourning and consolation (2:6-7; 3:2)
    • A woman and a slave (2:6-7; 3:3)1)
    • Sexual relations (2:5) – keri (3:4-6)
  • Chap. 1 – Chap. 3
    • Sunrise (1:2; 3:5)
    • Going in to eat their teruma (1:1) – Going down to immerse (3:5)
    • Going in to eat their teruma (1:1) – Birkat ha-Mazon (3:3-4)
    • “To distance a person from transgression” (1:1) – “How far must one distance oneself from excrement” (3:5)


  • 1 See the lecture on chap. 1
  • 2 This phenomenon is common in Scripture, as demonstrated by Prof. Yair Zakowitz in his book, Ha-Mikra be-Eretz ha-Mar’ot. It also found in several places in the Mishnah.
  • 3 This well-known phenomenon, in which the end of a literary unit echoes its opening is known by the technical term inclusio, and in Hebrew is called hatimah me’ein petihah. See the examples brought in, and see also our lecture on chapter 4.

פרוש

א. קישורים בין הפרקים: מוטיבים משותפים

אחרי שסיימנו את ניתוח שלושת הפרקים הראשונים של מסכת ברכות, חטיבת פרקים העוסקים בנושא ‘קריאת שמע’, מן הראוי לבחון את עיצובה של החטיבה כולה. ראינו כיצד כל אחד מהפרקים מתפקד בתור יחידה עצמאית, בעלת עיצוב, דגשים ומסרים משלו. הפרק הראשון הראה כיצד החוויות השונות של יום ולילה מקבלות ביטוי דתי באמירת קריאת שמע וברכותיה בערב ובבוקר. הפרק השני התמקד בדרכי ביצוע קריאת שמע ובהשפעה על קריאת שמע של מסגרות חברתיות שונות. הפרק השלישי עסק בצורך בטהרת הגוף והנפש במסגרת אמירת קריאת שמע ובפטורם של נשים עבדים וקטנים ממצווה זו. אך אין לראות כל פרק מפרקי החטיבה כיחידה העומדת לעצמה, שכן ניתן לזהות נקודות קישור בולטות בין הפרקים. כבר ראינו בשעור השני ובשעור השלישי שהפרק השלישי ממשיך לעסוק במוטיבים מרכזיים מהמחצית השנייה של הפרק השני: ענייני מוות ואבלות (פ”ב מ”ו-מ”ז, פ”ג מ”א-מ”ב), פטור קריאת שמע עקב עיסוק באירוע מ’מעגל החיים’ (חתונה פ”ב וקבורה בפ”ג), אשה ועבד (פ”ב מ”ו-מ”ז, פ”ג מ”ג). גם את נושא ה’קרי’ שבמחצית השנייה של פ”ג אפשר לקשור ל’עשה מעשה’ (= מעשה ביאה) בפ”ב מ”ה, וניתוחנו את שני הפרקים אף מעלה נושא רעיוני משותף המחבר בין שני הפרקים: הצורך ב’כוונה’ שהועלה בראש פרק ב עומד הן מאחורי הפטורים מקריאת שמע של חתן ושל העוסק בקבורה הן מאחורי המגבלות על קריאת שמע ותפילות במחצית השנייה של פ”ג.

גם בין פרקים א ו-ב יש נקודות קישור מעניינות: בפתיחת פ”ב ישנם כמה מוטיבים שהופיעו בפ”א: ‘היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא’ (פ”ב מ”א) מזכיר הן את זמני קריאת שמע שנדונו בפתיחת פ”א (מ”א-מ”ב) הן את האמירה בפ”א (סוף מ”ב) שהקורא קריאת שמע לאחר זמנה ‘לא הפסיד כאדם הקורא בתורה’. בהמשכה של פ”ב מ”א המשנה מונה את כל ברכות קריאת שמע, ובכך ממשיכה פתיחתו של פ”ב את עניין ברכות קריאת שמע שנדון בפ”א מ”ד-מ”ה.1 בנוסף למוטיבים האלה, מחברים בין פרק א לפרק ב גם קשרים לשוניים אסוציאטיביים. המילה אדם קושרת בין שלוש המשניות הראשונות של פ”א: היא מופיעה במשפטים האחרונים של מ”א (להרחיק את האדם מן העבירה) ומ”ב (כאדם הקורא בתורה), ובמ”ג היא מופיעה ארבע פעמים, וביניהן בלשונם של בית הלל ובית שמאי: כל אדם יטו ויקראו, כל אדם קורין כדרכן. והנה בסוף המשנה הראשונה של פ”ב חוזר הביטוי כל אדם: ומשיב שלום לכל אדם. לבסוף גם המוטיב של בית המשתה (פ”א מ”א) חוזר בסיפור על ליל הנישואין של רבן גמליאל (בלילה שנשא – פ”ב מ”ה), וראוי לציין שהמוטיב המשותף הזה מופיע בשני המקומות במסגרת ‘מעשה’ הקשור לדמותו של רבן גמליאל. ההקבלה הזאת מעניינת במיוחד, שכן עולה ממנה ניגוד חריף בין דבקותו המרובה של רבן גמליאל במצוות קריאת שמע (‘אינני שומע לכם לבטל ממני מלכות שמים אפילו שעה אחת’ – פ”ב מ”ה) לבין הזנחת המצווה בידי בניו (‘לא קרינו את שמע’ – פ”א מ”א).

ב. הזיקה הרעיונית בין פרקי החטיבה

לא נוכל כאן לבדוק אחד לאחד את הקישורים וההקבלות בין פרקים א ו-ב ובין פרקים ב ו-ג, אך העיון במקצת מהקישורים ידגים את המגמה שייעד להם רבי, עורך המשנה, בבחינת פרטים העשויים להעיד על הכלל:

  •  קורא בתורה, זמן המקרא (פ”א-פ”ב) – בפרק א המשנה חותמת את החטיבה העוסקת בזמני קריאת שמע (מ”א-מ”ב) באמירה המלמדת שההבדל בין קריאת פרשיות השמע לשם מצוות קריאת שמע לבין קריאתם לשם לימוד תורה נעוץ בממד הזמן, שכן מצוות קריאת שמע מוגבלת לזמני ‘בשכבך ובקומך’, ואילו מצוות לימוד תורה מתקיימת בכל עת. גם פ”ב מ”א מושרשת בהבדל בין קריאת שמע ללימוד תורה מבחינת מסגרת הזמן, אך כאן ההבדל הזה מתאר את המקרה הנדון במשנה (‘והגיע זמן המקרא’) והוא משמש רקע להבדל שהמשנה מבקשת להעמיד כאן במרכז: קיום מצוות קריאת שמע תובע מהקורא גם להוסיף למעשה הקריאה את מרכיב הכוונה. הרי שממד הזמן, המוטיב המרכזי של פ”א (יום ולילה, בשכבך ובקומך), עומד ברקע של פ”ב, ואילו במרכזו ניצב אופן ביצוע המצווה, ובראש ובראשונה כוונתו של הקורא.
  • ‘עשה מעשה’ – ‘קרי’ (פ”ב-פ”ג): בעוד שפרק ב מציג פטור מקריאת שמע הנעוץ באי-עשיית מעשה הביאה, פרק ג מציג מניעה מלקרוא קריאת שמע הנעוצה בעשיית המעשה. זאת ועוד. בשני הפרקים, כפי שראינו בשעורים עליהם, במרכזן של שתי ההלכות האלה עומד מצבו המנטלי של האדם, ואף כאן מתגלה ההבדל בין המצבים המתוארים בשני הפרקים. בפרק ב הפטור נעוץ להפרעה לכוונת קריאת שמע הנגרמת בשל מצוות הביאה של חתן וכלה, ואילו פרק ג מלמד על הצורך להפריד בין מעשה הביאה לבין אמירת קריאת שמע, ברכות ותפילות. הרי ששני הפרקים מציגים את המתח בין העיסוק ביחסי בעל ואשתו לבין העיסוק בקריאת שמע, אך מתח זה הוצג בשני הפרקים מזוויות שונות. פרק ב מתמקד בצורך להתכוון לקבלת מלכות שמים ובהתנגשות בין דרישה זו לבין דרישותיה של מצווה אחרת, בעילת המצווה של חתן וכלה, ואילו פרק ג עוסק בקדושת הגוף-נפש הדרושה על מנת לקרוא את השמע.

עצם השימוש במילים ובמוטיבים משותפים בפרקים הסמוכים זה לזה מלמד שהמשנה מבקשת לקשור בין הפרקים; מאידך, ההבדלים בהופעותיהם של המוטיבים המשותפים עשויים דווקא לחדד את השוני בין הפרקים. מכאן עולה אפוא שכל פרק שונה מהפרק הסמוך לו, אך איננו עומד לעצמו. אין לנתק את נושא ‘יום ולילה’, העומד במרכזו של פרק א, מנושא ‘קבלת מלכות שמים’ ביסודו של פרק ב. אין לזהות את דרישת הכוונה בפ”ב עם דרישת ‘קדושה המחנה’ של פ”ג, אך נכון לראותן כשני היבטים של עניין אחד ולא כשני עניינים שונים ומנותקים.

ג. המעטפת הספרותית והמסגרת הרעיונית של החטיבה

אך הקישור הספרותי המפותח ביותר בחטיבת ‘קריאת שמע’ במסכת איננו מחבר בין פרקים סמוכים, אלא קושר בין פתיחת החטיבה לסופה. בפ”ג מ”ה שנינו:

ירד לטבול: אם יכול לעלות ולהתכסות ולקראות עד שלא תנץ החמה – יעלה ויתכסה ויקרא ואם לאו – יתכסה במים ויקרא.

הביטוי ‘עד שלא תנץ החמה’ מזכיר כמובן את המשפט מפ”א מ”ב, ‘עד הנץ החמה’, ובנוסף לכך כל המצב של ‘ירד לטבול’ מזכיר את המשנה הראשונה של המסכת: ‘משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן’ (פ”א מ”א). כדי לסמן את תחילתו של זמן קריאת שמע (של ערב) המשנה בתחילת חטיבת ‘קריאת שמע’ בוחרת בתמונת הכוהנים אשר טבלו מטומאתם – מן הסתם טומאת קרי – על מנת לאכול בתרומה. בסוף החטיבה בפרק ג חוזרים המוטיבים של זמן קריאת שמע (עד שלא תנץ החמה) ושל טבילה, אך בהיפוך המגמה: בעוד פרק א משתמשת בטבילה כדי לציין את זמן קריאת שמע בתחילתו של הלילה, המשנה בסוף פרק ג מתארת התנגשות בין הצורך לטבול לבין סוף זמן קריאת שמע של יום. חטיבת ‘קריאת שמע’ פותחת וחותמת אפוא במוטיבים משותפים המופיעים במתכונת מהופכת, תופעה ספרותית הנקראת ‘בבואה’ (= תקבולת מהופכת).2 שני מוטיבים נוספים קושרים בין משנת הפתיחה של חטיבת ‘קריאת שמע’ בפרק א לבין המשניות האחרונות של החטיבה בפרק ג:

  • · משנת הפתיחה קשרה בין זמן קריאת שמע לבין שעה שהכוהנים אוכלים בתרומתם (פ”א מ”א), ובאמצע פרק ג המשנה משווה פעמיים בין דיני קריאת שמע לבין דינים מקבילים הקשורים לברכות על המזון (פטורין מקריאת שמע… וחייבין… בברכת המזון – פ”ג מ”ג; ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה, ועל המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו – פ”ג מ”ד).
  • · משחק לשוני מעניין קושר בין שני המקומות: ‘להרחיק את האדם מן העבירה’ (פ”א מ”א) – ‘כמה ירחיק מן הצואה’ (פ”ג מ”ה).

באמצעות כל התופעות הקושרות בין פתיחתה וחתימתה של חטיבת ‘קריאת שמע’ המשנה ממסגרת את החטיבה ב’חתימה מעין פתיחה’.3 דומה שאין כאן קישוט איסתטי בלבד. בפתיחת החטיבה, קשר העורך בין זמני קריאת שמע להיטהרות הכוהנים, ורמז בכך שקריאת שמע שואבת השראה רוחנית מדמותם של הכוהנים. בסוף חטיבת ‘קריאת שמע’, המשנה ממשיכה להבליט את הדמיון בין התנהלותם בקדושה של הכוהנים לבין הברכות והתפילות שאומר כל אדם מישראל, שכן כפי שהכוהן צריך לטבול כדי לאכול בתרומה, כך צריך היהודי לטבול כדי לקרוא את השמע ולהתפלל. חיי הקדושה של הכוהנים מתחייבים מאכילת התרומה, שהיא עיקר מזונו והיא מחייבת שמירה קפדנית על טהרה ועל זמני האכילה (= לא לפני שהוא נטהר). בהשראת הכוהנים לומד האדם מישראל לקדש את חיי היומיום שלו בקריאת שמע, בתפילה ובברכות על המזון, תוך הקפדה על ‘קדושת המחנה’ ועל אמירת כל דבר בזמנו.

עיצובה של חטיבת ‘קריאת שמע’ מזמין פרשנויות והרהורים באשר ליחס בין היחידות השונות במישור הספרותי ובמישור הרעיוני-ערכי כאחד. נסתפק כאן בהערה קצרה. רק הפרק השני של החטיבה מוקדש, רובו ככולו, למעשה הקריאה כשלעצמו, לדיניו ולמאפייניו, ואילו הפרק הראשון והפרק השלישי מוקדשים לענייני מסגרת: זמן הקריאה והשלכותיו בפרק א וענייני טהרת הגוף ו’קדושת המחנה’ בפרק ג. כך ניצבת במרכז המשמעות המהותית של המצווה: הכוונה והשלכותיה, התכנים, ‘קבלת מלכות שמים’, מעשה הקריאה עצמו וזיקתו לתכנים ולמשמעות. מסביב לגרעין זה, בפרק הפותח ובפרק החותם, מציבה המשנה את ענייני המסגרת, ואף כאן נתמקד ב’חתימה מעין פתיחה’ של החטיבה. בראש החטיבה ניצבים הכוהנים ועולמו של בית המקדש, ובכך מציבה המשנה לעיני הקורא את שמע את דמותה האידיאלית של עבודת השם כדגם שעל-פיו בונה ההלכה את המסגרת של מצוות קריאת שמע. בסוף החטיבה מראה המשנה את האנטי-תיזה של עולם המקדש, את ההתמודדות עם המוות ועם תביעותיו הפיזילוגיות של הגוף. אף כאן באה המשנה ללמד את הדמיון בין הקורא את השמע לבין כוהני בית המקדש, אך מהזווית ההפוכה: ההתרחקות מענייני ה’טומאה’, העלולים לפגוע בדבקות בחיי הנצח והקדושה. כך מלמדת המשנה כי המפתח לחיי קדושה ‘מעין-כוהניים’ ו’מעין-מקדשיים’ טמון בד