212.595.0307
37 West 65th Street, 5th Floor | New York, NY 10023

Join the Drisha Network

Sign Up Now

Mishnah Brachot, Chapter 6

Brachot
 Chapter 6

ברכות
פרק ו’

Commentary

I. The literary shaping of the chapter

Our chapter opens a unit that deals with the blessings recited before and after eating, chapters 6-8. Most of chapter 6 deals with the blessings recited before eating, those referred to in the halakhic literature as “birkot ha-nehenin,” “blessings of enjoyments”. Only mishnah 8 deals with blessings recited after eating – “shalosh berakhot (“the three blessings” = “birkat ha-mazon,” Grace after Meals) and “berakhah ahat me-ein shalosh” (“one blessing like [i.e., summarizing] the three [blessings]” = “al ha-mihyah“). There is, however, a clear distinction between the subject of mishnayot 1-4 (half I) and the subject of mishnayot 5-8 (half II). Mishnayot 1-4 deal with blessings recited over individual foods, whereas mishnayot 5-8 deal with the blessings that a person recites in the framework of a meal. The difference between the two halves is clearly reflected in the wording of the mishnayot, for in the second half of the chapter, there are seven instances of the keyword “mazon,” which in these mishnayot denotes a “meal”. Thus, “before the mazon” there is wine and parperet as appetizers (5-6), “after the mazon” the meal is concluded with wine and parperet, and Rabbi Akiva in mishnah 8 imposes the obligation of “three blessings” for any food that a person eats as “his mazon“, namely, in the framework of a fixed meal. The word “mazon” is wholly absent in the first half of the chapter. But the first half also has its own keyword (4 instances), min “kind” – “who creates diverse kinds (minei) of herbs” (1), “over anything to which a kind (min) of curse attaches” (3), “if one has several kinds (minim) [of food] before him” (4), “something of the seven kinds (min)” (4). Three of the four instances of the word min are in statements made by Rabbi Yehudah, as will be discussed below. At this stage, let it merely be noted that the word min emphasizes the uniqueness of each individual food, while the word mazon found in the second half stresses the framework of the meal in which various “kinds” of food are eaten together.

Payingattention to these keywords helps us understand the subtle but profound difference between two mishnayot which at first glance appear to be very similar. M.4 and m.5 both deal with the case of a person who eats two similar foods, and therefore the blessing that he recites over one food exempts him from reciting a blessing over the other. However, the word min in m.4 indicates that the discussion concerns the unique character of the food over which the person should recite the blessing, whereasthe word mazon in m.5 highlights a different issue: whether a blessing recited during one stage of the meal (“before the mazon“) can exempt a person from reciting a blessing over food eaten during a different stage of the meal (“after the mazon“). The two mishnayot approach the common issue from two different, but complementary perspectives: the relationship between the unique qualities of two foods of the same “kind”,and the relationship between the different stages of the eating framework called mazon” or “meal”..

Due to the similarity between the two mishnayot, we understand why they are located at the transitional point between the two halves of the chapter, for each mishnah “inches” toward the other half. Most of the first half of the chapter deals with the question which blessing must be recited over a particular food. Only m.4 relates to deciding between two foods over which a single blessing should be recited when the two foods are eaten together. Similarly, the main topic of the second half of the chapter is how the framework of a meal diminishes the number of blessings by enabling a single blessing to exempt several different foods (5, 7) or several people (6). Only in m.5 does the exemption from reciting a blessing stem from the similarity of kind between the foods, such as wine or parperet, eaten during different stages of the meal.M.4 “inches” toward eating and reciting blessings in the framework of a meal, while m.5 continues to relate to the fact that each kind of food requires a separate blessing. The two mishnayot thus function together as a transitional link between the two halves.

In addition to the two transitional mishnayot, the two halves of the chapter are also connected in several other ways:

  • M.1 notes two foods of special importance that require a special blessing: wine, over which one recites “who creates the fruit of the vine”, instead of “who creates the fruit of the tree”; and bread (“pat“), over which one recites “who brings forth bread from the earth”, instead of “who creates the fruit of the earth”. These two foods play a central role in the second half of the chapter: wine is drunk during all stages of the meal – before the mazon (5), after the mazon (5-6) and during the mazon (6); the blessing over the bread is the main benediction of the meal, and it exempts a person from reciting a blessing over the parperet (5)1. Similarly m.7 implies that apart from “mali’ah2 all other foods eaten during the meal are regarded as “subsidiary” to the bread, and therefore the blessing over the bread exempts the other foods. The two special foods of m.1 and their special blessings thus constitute the principal elements of the meal in mm.5-6. Bread’s central role in the meal is further reflected in the Sages’ position in m.8 that the “three blessings” (birkat ha-mazon) are not recited over the “seven kinds”, indicating that birkat ha-mazon is recited only over a meal based on bread.
  • One mishnah in each half, m.4 and m.8, records a view that attaches special importance to the seven species of fruit with which Eretz Israel is specially favored: “Rabbi Yehudah says: If there is among them something of the seven kinds, he makes the blessing over that” (m.4); “If one has eaten grapes, figs or pomegranates, he says a grace of three blessings after them” (m.8). This correspondence is especially striking, because these two mishnayot close their respective halves, and each one deals also with an issue that is different than the main topic of that half: m.4 deals with eating several kinds of foods together, and m.8 deals with the blessings recited after eating.
  • The chapter is marked by an envelope structure – yerek (vegetable) in m.1 and shelek (boiled vegetable) in m.8 deal with the same type of food.
  • The she-ha-kol blessing, which appears twice in the first half (m.2, m.3), appears again in m.8 as one of the possible blessings to be recited over water.

Before attempting to understand the significance of the connections between the two halves of the chapter, let us examine the structure and themes of each half separately.

II. First half (M.1-M.4) – Keyword: “Min” (“Kind”)

The keyword, min/im, (kind/s), appears in three of the four mishnayot in the first half of the chapter. The instances of the term are further connected by the central role they play in three disagreements between Rabbi Yehudah and the Sages. The term appears three times in the words of Rabbi Yehudah, and only once in the words of the Sages. Inasmuch as the Mishnah’s use this keyword suggests a connection between the three positions attributed to Rabbi Yehudahkeyword, an examination of the word’s connotations may guide us to an understanding of the connection between his positions in the three controversies. At a glance one can readily discern a thread connecting Rabbi Yehudah’s positions in these three diputes: the specific qualities of the min over which the blessing is recited appear to be much more important to him than they are to the Sages. We may arrive at a fuller appreciation of the importof this keyword when we comprehend more fullythe foundations underlying the recitation of benedictions before eating as presented in the Mishnah.

The fact that the Sages instituted separate blessings for “the fruit of the tree” and “the fruit of the earth” teaches that a blessing does not merely express man’s gratitude to God for the food that He provides, but also relates to the food’s source –the tree and the earth respectively; only over things “which do not grow from the earth” does the Mishnah assign a general blessing that does not relate to the food’s source: “by whose word all things came to be”. In this way, the blessings recited over foods growing from the earth offer the opportunity to thank God, not only for the foods themselves, but also for more general and longer-lasting gifts – the gift of the land and the gift of the trees. This apparently is the reason that the Mishnah opens the chapter with the question: “What blessings are said over fruit?” In this way the Mishnah wishes to emphasize the special importance of blessings recited over the fruit of the earth and the trees. It seems that it is for a similar reason that the Mishnah initially presents the “she-ha-kol” blessing as a bedi’eved (= post facto) blessing in m.2 (“if he says the she-ha-kol blessing over any of them, he has performed his obligation”), and only afterwards does it present it as a lekhathila (= ab initio) blessing in m.3. A blessing recited over “anything which does not grow from the earth” is a lower-ranking blessing than blessings over fruit of the earth and the tree.

The differentiation in our Mishnah s between fruits of the earth and fruits of the tree is rooted in a distinction found in many realms of Halakhah, such as the following:

  • the obligation of pe’ah3
  • the definition of a field with respect to the giving of pe’ah4
  • and with respect to plowing a field shortly before the onset of the sabbatical year5 kil’ayim6
  • the time of tithes7 and others.

    Fruits are different from vegetables in many respects. The farmer cares for them in different ways, a person strolling through a field experiences them in different manners,8 and they fill different roles in man’s diet.

In addition to the term minim, the three controversies between Rabbi Yehudah and the Tanna Kamma (anonymous first Tanna) also share certain underlying concepts:

  • M.4 – First we will discuss this mishnah, which affords the clearest view of the point of contention  between Rabbi Yehudah and the Tanna Kamma. According to the Tanna Kamma, priority regarding blessings depends on personal preferences, or as the Gemara formulates it (41a): “The more favored kind is given priority”. Rabbi Yehudah disagrees and says that Halakhah assigns objective priority to the seven kinds, because these are foods for which Eretz Israel is especially praised. Inasmuch as  birkot ha-nehenin involves  thanking God for the gift of the earth, and not only for the immediate pleasure of eating, preference should be accorded to those fruits which represent the gift of the Land of Israel. The Tanna Kamma, however, argues that birkot ha-nehenin relate to the “earth” as a natural phenomenon that is part of creation, and – unlike Grace after meals – have no specific relationship to the Land of Israel.
  • M.3 – This mishnah also manifests the conflicting approaches of Rabbi Yehudah and the Tanna Kamma regarding the meaning of birkot ha-nehenin. Here too the Tanna Kamma focuses on the immediate experience of the eater. Though he failed to reap the principal blessing from God’s gift – the wine turned into vinegar, the locusts destroyed the crop, or the fruit fell from the tree before it was fully ripened – his resourcefulness enabled him to derive some benefit from the curse, and man must thank God for any benefit that he derives. Consistent with his position in m.4, here too Rabbi Yehudah maintains that the occasion demanding a blessing must be viewed from a broader perspective. A person’s ability to derive a smodicum of benefit from a curse does not transform the curse into a blessing, and it is inappropriate to bless God for things that He has cursed. “A kind connected to a curse” in this mishnah is the diametric opposite of the “seven kinds” of m.4. Whereas the seven kinds expression the bountiful blessings of Eretz Israel, ” a kind connected to a curse” express the nullification of the land’s blessing. The land’s yield, at the very point where it was about to become accessible, was snatched from man’s reach.
  • M.1 – Even though we don’t know exactly what the mishnah regards as “fruit of the earth” and what it deems as a “green” (“yerek“)9 the fact that bread (pat) is counted among “the fruit of the earth” indicates that we are dealing with dietary staples, such as grains and legumes, whereas the meaning of the term yerakot in the mishnah apparently accords with its meaning in modern Hebrew, namely, “vegetables”. “The fruit of the tree” and “the fruit of the earth” comprise man’s main foods, and according to the Tanna Kamma there is no need to institute a special blessing for vegetables. Rabbi Yehudah’s adding of a third blessing, “who creates diverse kinds of herbs,” is based on the wording of the verses in Gen. 1:11-12:

Genesis 1:12

Rabbi Yehudah

And the earth brought forth grass (deshe)

Who creates diverse kinds of herbs (deshe)10

Herb (esev) 11 yielding seed after its kind

The fruit of the earth

And tree yielding fruit, whose seed was in itself, after its kind

Who creates the fruit of the tree

The disagreement between the Tanna Kamma and Rabbi Yehudah regarding the relationship between birkot ha-nehenin and the verses in the story of creation stems from the outlooks that guided the two sages in mm.3 and 4. According to Rabbi Yehudah, the system of blessings highlights God’s activity by virtue of which man enjoys the blessing of the earth. This activity is reflected in the diverse “kinds” over which blessings are recited, for these blessings are connected to the two foundational Divine actions: the creation of the world and the gift of Eretz Israel. Of course, for the fTanna Kamma as well the blessings acknowledge divine activity, for it is God who created and categorized the diverse “kinds” from which we derive benefit and over which we recite blessings. But alongside this central idea, birkot ha-nehenin express another principle – according to the Tanna Kamma, human activity also leaves its imprint on the blessings. Just as we recite a blessing over “a thing to which a kind of curse attaches” and we give priority to a favored kind of food, so too man’s use, according to the Tanna Kamma, determines the wording of the blessing, and there is no obligation to match the formulations to the “kinds” that were fixed from above at the time of creation.

A question may be raised regarding the view of the Tanna Kamma: Why do the laws of blessings take so much account of the ways of human use, instead of focusing the blessings entirely – as Rabbi Yehudah does – on the gifts and abundance bestowed upon us by God? The key to understanding this point may be found in the two special blessings recorded in m.1: “who creates the fruit of the vine” and “who brings forth bread from the earth”. These two special blessings were instituted because more than other foods, wine and bread symbolize human creativity and culture.12 Bread and wine are produced by particularly long and complicated processes, and these two foods are the two main items in a civilized person’s diet. Thus it is precisely those foods that stand at the center of human creativity that merit special benedictions. The idea underlying this point may be elucidated by examining of the wording of the blessing recited over bread. The formula, “who issues forth bread from the earth,” is taken from the verse in Psalms: “He causes the grass to grow for the cattle, and plants for the service of man: that he may bring forth bread out of the earth; and wine that makes glad the heart of man; oil to brighten his face; and bread which sustains the heart of man” (104:14-15). There is, however, a great difference between the wording of the verse and the formulation of the blessing in the mishnah. Whereas the blessing attributes the bringing forth of the bread to God, the verse says that God causes the plants (= grain) to grow, but it is the work of man that “brings forth bread out of the earth”! The surprising use of the verse’s language within this  blessing leads clearly to an interesting conclusion – we bless God not only for the material gifts which He bestows upon us, but also for the ability that He gave us to take His gifts and transform them into the highest quality products. A paradoxical phenomenon emerges: the greater the extent to which the product reflects intensive human productivity, the more man’s blessings of God are enhanced. The hierarchy of the blessings in our chapter gives concrete expression to one of the principles underlying the section dealing with birkat ha-mazon in the Torah (Deut. 8:10-18):

  1. When you have eaten and are replete, then you shall bless the Lord your God for the good land which He has given you. Beware that you forget not the Lord your God… Lest when you have eaten and are replete… And you say in your heart, My power and the might of my hand have gotten me this wealth. But you shall remember the Lord your God: for it is He who gives you power to get wealth.

Regarding bread and wine all the Tannaim agree that human action gives them special dietary and cultural importance, resulting in the special blessings recited over them. According to the Tanna Kamma, a similar principle operates in other laws concerning blessings: inasmuch as human creativity is a gift from God, human use determines how God should be blessed. Rabbi Yehudah maintains, by contrast, that only regarding  bread and wine, in whose production human activity plays such a central role, r do the benedictions recited acknowledge the  human role in actualizing the potential concealed in Divine creation. Blessings over other foods focus on divine, rather than human,creativity.

III. Second half (M.5-M.8) – Keyword: “Mazon” (“Meal”)

Mishnayot 5-7 examine the laws of blessings connected to the framework of a meal, addressing two central components of this framework: m.5 and m.7 deal with the relationship between the food items and m.6 deals with the relationship among the people. The message common to all the mishnayot in this collection is – unity. M.5 teaches that the “mazon” (= the body of the meal) joins all parts of the meal into a single entity, so that blessings recited on the wine and parperet “before the mazon” exempt a person from reciting blessings on the same foods consumed “after the mazon“. The continuation of m.5 teaches that the main food of the meal is bread, and therefore its blessing  exempts parperet foods. M.7 cites an exception to this rule, proposing a broader principle that has no exceptions: “A blessing is recited over the principal kind, and this serves for the subsidiary”. In the middle, between these two “twin” mishnayot, m.6 teaches that the meal framework joins the diners together, so that one person may recite a blessing for others, provided that the diners are reclining and – in the case of wine – provided that the wine was not brought to them in the middle of the mazon, “for during the meal, they do not all drink wine as one, but rather one eats while another drinks, such that there is no ’fixedness’ to the drinking of wine” (Albeck)13.

Why does m.6, which deals with the unity of the diners, interrupt the two mishnayot that deal with the relationship between the foods that are eaten? It would appear that m. 6is juxtaposed to m. 5 because they both deal with the framework of a meal14, and they both contain the keyword, “mazon,” in various combinations: before the mazon,” “after the mazon” and “during the mazon“. M.7 teaches that there is a casein which a person eats bread, without  establishing the framework of a “meal” , when the bread is eaten as a subsidiary to a food which people do not eat as the mainstay of a meal. This mishnah serves as sort of an addendum to both m.5 and m.6, as we can see from the following table:

Mishnah 5 Mishnah 6 Mishnah 7
It does not exempt the bread   It exempts the bread
  If wine is brought to them… Although the perfume is not brought   If salted food is brought before him

Like m.5, m.7 addresses the question when the blessing over bread exempts the foods eaten with it, and like m.6, m.7 discusses “bringing foods” that apparently are not an integral part of the meal. The placement of m.7 at the end of this unit teaches that determining “principal and subsidiary” and the eating framework called a “meal” don’t always correspond to one another. It is further possible that m.7 does not deal with the framework of a meal at all15 and in this mishnah – in contrast to m.6 – there is also no group eating, but only a single diner: “If salted food is brought before him“. Therefore, m.7 connects a general rule governing birkot ha-nehenin (= the topic of mm.1-4), “principal and subsidiary,” to the laws of blessings relating to a meal.

Two issues are discussed in m.8, the closing mishnah of the chapter, but the connection between them and the second half of the chapter is unclear:

  • M.81 deals with birkat ha-mazon, the central topic of Berakhot, chapter 7, and it is not clear why this is brought here.
  • M.82 appears to be a remnant of the first half of the chapter, for like most of the mishnayot in the first half, it deals with the question, which blessing should one recite before deriving enjoyment from various kinds of food and drink.

Let us relate to these questions one by one:

  • M.81 is connected both to the mishnayot in the second half of the chapter and to the framework of the entire chapter. The connection between m.81 and the second half of the chapter is prominent in the position of Rabbi Akiva, who uses the keyword of the second half, “mazon,” to teach us that the condition for reciting birkat ha-mazon is that the food that is eaten – even if it is a “shelek” (a boiled vegetable) – be eaten in the framework of a meal (“and it is his ‘mazon‘”). Here m. 81 addresses the topic it shares with m.5-m.7  – blessings recited in the framework of a meal. The view of the Sages points to another connection between m.81 and the second half of the chapter, for according to them, birkat ha-mazon is only recited over bread, just as m.5 teaches that bread is generally the food over which a meal is fixed. M.81 links up with the first half of the chapter through the views of the Tanna Kamma and Rabbi Akiva. The view of Rabban Gamliel in m.81 recalls Rabbi Yehudah’s opinion at the end of the first half of the chapter, for both Tannaim grant special standing to the seven kinds. Rabbi Akiva’s view, according to which  birkat ha-mazon is recited even over “shelek,” a cooked dish made from the “yerek” mentioned in m.1, suggests an interesting contrast: the food at the bottom of the hierarchy of blessings in m.1, may nonetheless serve as mainstay of a meal according to R. Akiva in m.81
  • M.82, with which the chapter closes, serves two literary functions: (1) By returning to the blessings recited before eating, m.82 emphasizes that this is the central topic of the chapter, indicating that the brief discussion in m.81 about blessings after eating should be seen as a digression, not a shift to a new topic. Along  with the literary connections between m.81 and other mishnayot in the chapter, juxtaposing  m.82 to m.81 demonstrates that birkat ha-mazon appears in our chapter in order to indicate its similarities to and differences from birkot ha-nehenin. (2) The blessing over water (m.82) is separated from the blessings recited over all other foods and drinks (mm.1-3). We may understand the rationale for this by examining the unique blessing recited over water according to Rabbi Tarfon. Whereas most of the blessings recited over food are birkot ha-nehenin, focusing on the creation of various sources of culinary enjoyment, the “borei nefashot” blessing focuses on the creation of man (“borei nefashot rabbot” = many people) and his vital needs (“ve-hesronan“)16. Interestingly, the blessing recited before drinking water is similar to the blessing recited after eating a meal:
The blessing recited before drinking water (Rabbi Tarfon) Birkat ha-Mazon

Borei nefashot rabbot

(“Who creates many people“)

Le-khol beriyotav asher bara, noten lehem le-khol basar

(“For all the creatures You created,” “Who gives food to all flesh“)

Ve-hesronan

(“And their needs [lit. “lacks”]”)

Lo hasar lanu vál yehsar lanu

 (“We have never lacked, and may we never lack“)

It would thus appear that the Mishnah redactor’s intention was wished to juxtapose two blessings which express gratitude to God for providing vital needs (hesronan): food (m.81) and water (m.82).

The views of Rabbi Akiva (m.81) and Rabbi Tarfon (m.82) are thus connected by a common motif with which the Mishnah redactor chose to conclude our chapter – thanking God for providing us with our needs. The emphasis on this motif in the chapter’s conclusion underscores its absence in the rest of the chapter: in the birkot ha-nehenin, we do not thank God for filling our needs, but rather praise God for the beauty of the world and the good of the earth which He created. The enjoyment of eating provides man with the opportunity to bless God for all of creation.

Study Questions

  1. The Tosefta 4:1 prefaces our chapter with the principle that underlies the chapter: One must not taste anything unless he recites a blessing, as is stated: “The earth is the Lord’s, and the fullness thereof; the world, and they that dwell in it.” (Psalms 24:1).
    1. a. What is the idea that stands behind the obligation to recite a blessing before eating, according to the Tosefta?17
    2. b. As opposed to the Tosefta, the Mishnah does not preface the discussion of the blessings with a general statement and rationale for the very obligation to recite a blessing before eating. Why? (This question can be answered on two levels. Consider the following two questions: What is the Mishnah’s practice in other places? Is the Mishnah’s understanding of the nature and goal of birkot ha-nehenin identical to that of the Tosefta? Pay special attention to the question with which the chapter opens.)
    3. c. The Sifra proposes a different source for the obligation to recite birkot ha-nehenin, which is based on the verse that teaches the law of fourth-year produce (neta reva’i): “But in the fourth year all its fruit shall be holy for praisegiving (hillulim) to the Lord” (Lev. 19:24). The Sifra expounds this verse as follows (Kedoshim 7,3,9):
      1. Hillulim – this teaches that it requires a blessing before and after. From here Rabbi Akiva said: One must not taste anything before he recites a blessing.

      How does the Sifra‘s understanding of the obligation differ from that of the Tosefta?

    4. d. The Tosefta 6:1 proposes that the obligation to recite birkot ha-nehenin is derived from the verse: “And you shall eat and be satisfied, then you shall bless the Lord your God for the good land which He has given you,” the same verse from which the obligation to recite birkat ha-nehenin is derived:
      1. From where [do we know] that just as you must recite a blessing after [eating], so too you must recite a blessing before [eating]? The verse teaches: “Which He has given you” – from the time that He gave you.

      How does the relationship between birkat ha-mazon and birkot ha-nehenin according to this Tosefta differ from the relationship between these two blessings according to the Mishnah, as the matter was presented in our lecture?18

  2. Some understand that the word “deshe” in Gen. 1:11-12 denotes a particular category of plants (alongside “esev” and “etz“), while others understand it as an all-inclusive term for all plants (“deshe” = “esev” and “etz“). How are we to understand the word “deshe” in Rabbi Yehudah’s blessing, “bore mini desha’im“?
  3. The Tosefta brings a different version of the disagreement between Rabbi Yehudah and the Tanna Kamma regarding blessings over various types of plants:
    1. Over zera’im he says: “who creates diverse kinds of zera’im; and over desha’im, he says: “who creates diverse kinds of desha’im; and over yerakot, he says: “who creates the fruit of the earth”. Rabbi Yehudah says: “who creates that which grows from the earth by His word” (“borei matzmi’ah adamah bi-devaro“).

    What is the difference between the variant presentations of the disagreement between Rabbi Yehudah and the Tanna Kamma? Does this impact on our understanding of the disagreement as proposed in the lecture – if so, how?

  4. According to the Gemara on 44a, the three views in m.81 regarding the foods over which birkat ha-mazon is recited are rooted in three different ways of understanding the relationship between Devarim 8:10 and the two preceding verses. Explain the three positions.
  5. The Mishnah asserts that only “one who drinks water to quench his thirst” recites a preliminary benediction. Why does such a condition exist regarding the blessing over water, when no similar condition exists regarding other foods (e.g., one who eats bread to satisfy his hunger, and the like)?
    1. The difference we suggested between blessing recited over water and the blessings over other foods is based on the view of Rabbi Tarfon. Do you think that the Tanna Kamma disagrees with the basic distinction that we proposed between water and other foods, or does he perhaps understand it in a different manner?
    2. According to Lieberman in his short commentary to Tosefta 4:16, the “borei nefashot” blessing in the mishnah, which serves as a blessing before eating, is a blessing of praise, whereas the expanded “borei nefashot” blessing, which is used as a blessing that follows eating, is a blessing of thanksgiving. What is the basis of this assertion? Do you agree?

  • 1 What is the parperet mentioned here and in Pesachim 10:3 (“parperet ha-pat”)? Some explain that we are dealing here with grain-based mezonot (Rabbenu Hananel, Rashba, Meiri). Others understand that the reference here is to diverse kinds of foods that serve as an appetizer before or as a desert after the meal (Rashi, Rambam). Modern scholars incline toward the explanation of Rashi and the Rambam. See Rav S. Lieberman, Tosefta ki-Peshutah, I, p.65, s.v.minei kisnin; Sh. Safrai and Z. Safrai, Haggadat Hazal, p.23.
  • 2 The term “mali’ah” can denote various kinds of salted food. It usually refers to salted fish (Nedarim 6:3, and see Beitzah 4:5), but it can also denote salted meat, salted olives, or the like (see, for example, Shabbat 128a; Ta’anit 30a; Berakhot 38b). “Mali’ah” was generally eaten as a “parperet“, but our mishnah refers to the practice of eating mali’ah as the main course of a meal. According to the Yerushalmi (6:7, 10d), this practice stems from a period when people ate meals of poverty rather than of wealth. According to the Bavli, we are dealing with a person who ate a large quantity of sweet fruit (peirot Ginnosar) and wants to counterbalance their excessive sweetness.
  • 3 “Whatever is a food and is stored… is liable to pe’ah; and grain and pulse are included in this rule; and among trees… ” (Pe’ah 1:4-5)
  • 4“All these cause a division in the case of sown fields, but in the case of trees only a fence forms a division” (Pe’ah 2:3)
  • 5 “Until when may one plow in a tree-planted field on the eve of the sabbatical year” (Shevi’it 1:1); “Until when may one plow in a corn-field on the eve of the sabbatical year” (ibid. 2:1)
  • 6 “One may not bring [together] a tree with a tree, nor greens with greens” (Kil’ayim 1:7).
  • 7 “From when are fruits obligates in tithes…and in [the case of] vegetables…” (Ma’asrot 1:2,4).
  • 8 “Every tree that is pleasant to the sight” (Gen. 2:9).
  • 9 The term “yerek” appears in several other sources, but there is no uniformity regarding the way it is used, as is demonstrated by Rav Sh. Lieberman, Tosefta ki-Peshutah, I, p. 59. Here there is another difficulty: the Tosefta cites the dispute between Rabbi Yehudah and the Tanna Kamma in a different manner than the Mishnah; see “Questions for Further Study.” 
  • 10 According to Prof. Ephraim Chazan, the scriptural background of the wording of the blessing, “bore minei desha’im,” is proven by the fact that the word “deshe” appears nowhere else in the Mishnah, and it is very rare in rabbinic literature in general. See: E. Chazan, “Lashon Mikra ve-Lashon Hakhamim be-Matbe’a Berakhah, Sefer Yovel le-Rav Mordekhai Breuer (ed. M. Bar-Asher), Jerusalem, 5752, p. 693.
  • 11 The scriptural term, “esev,” parallels the mishnah’s “peirot ha-aretz” (“fruit of the land”), for here and in other places it denotes man’s primary foods: “Behold, I have given you every herb bearing seed… and every tree… for food” (Gen. 1:29), “And you shall eat the herb of the field; in the sweat of your face shall you eat bread” (Gen. 3:18-19), “And the hail smote every herb of the field, and broke every tree of the field” (Ex. 9:26). Regarding the precise meaning of the term “deshe” in Scripture and the nature of the blessing, “bore minei desha’im,” see “Questions for Further Study.” The relationship between the verse in Genesis and birkot ha-nehenin is even more striking in the reading of the Tosefta (4:4), according to the first Tanna: “Over zera’im he says: “who creates diverse kinds of zera’im; and over desha’im, he says: “who creates diverse kinds of desha’im.” This was already noted by Hanokh Albeck, Mehkarim be-Baraita ve-Tosefta ve-Yahasan la-Talmud, p. 150.
  • 12 The list of labors in Shabbat, chap. 7, and in the Tosefta, end of Berakhot; the Gemara about “it was changed from the way it was created”
  • 13 In Tosefta 4:12, Ben Zoma explains: “If wine was brought to them during the meal, each of them recites a blessing for himself… because the throat is not free”. Rashi (43a) explains: “Because the diners’ hearts are not directed toward the person reciting the blessing”. This is similar to the explanation proposed by Albeck. The Rambam, however, explains (Commentary to the Mishnah to our mishnah; Hilkhot Berakhot, end of chap. 4) that Ben Zoma means to say that one should not recite “Amen” during a meal, lest food go down his windpipe”.
  • 14 The word “Se’udah” (“meal”) is explicitly mentioned at the end of m.6
  • 15 Carefully examine Tosefta 4:14, where various Sages deal with different situation of “salted food and bread,” some of them in the framework of a meal, and some –apparently-not.
  • 16Borei nefashot rabbot ve-hesronan” is the full reading of the blessing in the Mishnah (there are variant readings: “borei nefashot” and “borei nefashot ve-hesronan‘), in Tosefta 4:16 the reading is: “borei nefashot ve-hesronan,” and a similar reading is found in Mekhilta, massekhta va-yehi, chap. 5, Horowitz edition, p. 106, according to MS Oxford. This seems to have been the full text of the blessing when it served – according to Rabbi Tarfon – as the blessing recited before drinking water. When the Talmud (Berakhot 37a, and Yerushalmi 6:1) brings the “bore nefashot” blessing as a blessing that is recited after eating, it brings an expanded version, with the addition of the words: “for all the things You have created to sustain every living being” (there are several variant readings in the sources, but we cannot deal with them here). Students of liturgical history have theorized that at first this addition constituted a separate blessing that served as a benediction after eating, and that the Talmudic sages joined the two texts due to their similarity. See: S. Lieberman, short commentary to the Tosefta and Tosefta ki-Peshutah, p. 69; J. Heinemann, Ha-Tefillah bi-Tekufat ha-Tanna’im ve-ha-Amora’im, p. 31, and note 8 there.
  • 17 See: R. Joseph B. Soloveitchik, The Rav – Thinking Aloud (transcribed: R. David Holzer), Israel 2009, p. 307: “From the application of the term me’ilah (A.W. in continuation of Tosefta) beond the realm of things dedicated to the beis hamikdash, to a simple apple we eat, we can derive that everything in the world must on some level be sacred… A bracha is a license to use the world, a contractual request to use the sacred for mundane purposes.
  • 18 There are also other sources for birkot ha-nehenin, and the conception of these sources in each of them needs to be investigated. See: Mekhilta de-Rabbi Yishmael, Massekhta de-pisha, parashah 16; Berakhot 21a, 48b.

פרוש

א. עיצובו הספרותי של הפרק

פרקנו פותח את החטיבה העוסקת בברכות לפני ואחרי המזון, פרקים ו-ח. רוב פרק ו עוסק בברכות לפני המזון, הנקראות בספרות ההלכתית ‘ברכות הנהנין’, ורק משנה ח עוסקת בברכות שלאחר האוכל – ‘שלוש ברכות’ (= ברכת המזון) ו’ברכה אחת מעין שלוש’. ברם קיימת הבחנה ברורה בין הנושא של משניות א-ד (I) לבין הנושא שנדון במשניות ה-ח (II). משניות א-ד עוסקות בברכות על דברי מאכל בודדים, ואילו משניות ה-ח עוסקות בברכות שאדם מברך במסגרת סעודה. ההבדל בין שתי המחציות משתקף בבירור בלשון המשנה, שכן לאורך המחצית II מופיעה 7 פעמים המילה המנחה ‘מזון’, שמשמעה במשניות האלה היא – גוף הסעודה. כך יש ‘לפני המזון’ יין ופרפרת בתור מתאבנים (ה-ו), ‘לאחר המזון’ מסיימים את הסעודה שוב עם יין ופרפרת, ורבי עקיבא במ”ח מחייב ‘שלוש ברכות’ על כל אוכל שאדם אוכל בתור ‘מזונו’, כלומר – בתור קביעת סעודה. המילה ‘מזון’ איננה מופיעה כלל במחצית I של הפרק, אבל יש גם במחצית זו מילה מנחה (4 פעמים), ‘מין’ – ‘בורא מיני דשאים’ (א), ‘כל שהוא מין קללה’ (ג), ‘היו לפניו מינים הרבה’ (ד), ‘ממין שבע’ (ד). שלוש מתוך ארבע ההופעות של המילה ‘מין’ הן בפי רבי יהודה, ונשוב לדון בכך בהמשך. בשלב זה נעיר רק שהמילה ‘מין’ מפנה את תשומת הלב לייחוד של כל מאכל בודד, בעוד המילה המנחה ‘מזון’ של מחצית II מבליטה את מסגרת הסעודה שבה נאכלים כמה ‘מיני’ מזון ביחד.

שימת לב למילים המנחות מסייעת לנו להבין את ההבדל העדין אך העמוק בין שתי משניות הנראות במבט ראשון קרובות מאוד זו לזו. מ”ד ומ”ה עוסקות שתיהן במצב שבו אדם אוכל שני דברי מאכל דומים, ולפיכך ברכה על דבר המאכל האחד פוטרת אותו מלברך על השני. ואולם במ”ד השימוש במילה ‘מין’ מבליטה שהנדון הינו האופי הייחודי של אותו דבר מאכל שעליו יש לומר את הברכה, בעוד שהמילה ‘מזון’ במ”ה מבליטה שכאן עומדת על הפרק שאלה אחרת: האם ברכה שנאמרה בשלב אחד של הסעודה (לפני המזון) יכולה לפטור גם את האוכל שנאכל בשלב אחר של הסעודה (לאחר המזון)? שתי המשניות ניגשות אפוא לנושא המשותף משתי נקודות מבט שונות המשלימות זו את זו: הזיקה בין תכונותיהן הייחודיות של שני מאכלים מאותו המין, והזיקה בין חלקיה השונים של מסגרת האכילה הנקראת ‘מזון’, או סעודה.

בשל הדמיון בין שתי המשניות מובן מדוע הן מופיעות בתפר בין שתי מחציות הפרק, שכן כל אחת מהמשניות ‘פוזלת’ לעבר המחצית האחרת. לאורך מחצית I המשנה עוסקת בשאלה איזו ברכה לברך על מאכל בודד, ורק מ”ד עוסקת בשאלה איזה משני דברי מאכל יש לברך כשהשניים נאכלים ביחד. כמו כן, הנושא העיקרי של מחצית II הוא האופנים שמסגרת הסעודה מצמצמת את מספר הברכות בכך שברכה אחת עולה למאכלים הרבה (ה, ז) או לאנשים הרבה (ו). רק במ”ה עוסקים במקרה שבו הפטור מברכה תלוי בכך שהאוכל שנאכל בחלק אחד מהסעודה שייך לאותו המין (יין, פרפרת) שנאכל בחלק אחר מהסעודה. מ”ד ‘פוזלת’ אפוא לעבר אכילה וברכה במסגרת של סעודה ומ”ה ממשיכה להתייחס לכך שכל מין ומין מצריך ברכה לעצמו, כך ששתי המשניות מתפקדות ביחד כחוליית מעבר בין שתי המחציות.

מלבד שתי משניות המעבר, שתי המחציות מחוברות גם באמצעות דרכי קישור נוספות:

  • מ”א מציינת שני מאכלים בעלי חשיבות מיוחדת, המצריכה ברכה ייחודית: היין, שעליו מברכים ‘בורא פרי הגפן’ במקום ‘בורא פרי העץ’; והלחם (פת), שעליו מברכים ‘המוציא לחם מן הארץ’ במקום ‘בורא פרי האדמה’. שני המאכלים האלה ממלאים תפקיד מרכזי במחצית השנייה של הפרק: את היין שותים בכל חלקי הסעודה – לפני המזון (ה), אחרי המזון (ה-ו) ובתוך המזון (ו); ברכת הפת היא הברכה המרכזית של הסעודה, והיא פוטרת את ברכת הפרפרת (ה)1 וכן ממ”ז משתמע שמלבד ה’מליח’ 2 כל אוכל אחר הנאכל בסעודה נחשב ‘טפל’ לפת, ולפיכך ברכת הפת פוטרתו. הרי ששני המאכלים המיוחדים של מ”א וברכותיהם המיוחדות מהווים את עיקר הסעודה במ”ה-מ”ז. התפקיד המרכזי של הפת בסעודה משתקף גם משיטת החכמים במ”ח, הסוברים שאין מברכים ‘שלש ברכות’ (= ברכת המזון) על שבעת המינים, ומכאן שלדעתם אין לברך ברכת המזון אלא על סעודה שנקבעה על הפת.
  • משנה אחת מכל מחצית, מ”ד ומ”ח, מביאה דעה המייחסת חשיבות מיוחדת לפרות משבעת המינים: ‘רבי יהודה אומר: אם יש ביניהם ממין שבע מברך עליו’ (מ”ד); ‘אכל תאנים ענבים ורמונים מברך אחריהן שלש ברכות’ (מ”ח). ההקבלה הזאת בולטת במיוחד מכיון ששתי המשניות האלה חותמות את שתי המחציות, וכל אחת מהן גם עוסקת בעניין השונה מהנושא העיקרי של המחצית: מ”ד עוסקת באכילת כמה מינים ביחד, ומ”ח עוסקת בברכות שלאחר המזון.
  • חתימה מעין פתיחה – ‘ירק’ במ”א ו’שלק’ (= ירק מבושל) במ”ח עוסקים באותו סוג של אוכל.
  • ברכת ‘שהכל’, המופיעה פעמיים במחצית הראשונה (מ”ב, מ”ג), חוזרת גם במ”ח כאחת האפשרויות לברכה שמברכים על המים.

לפני שננסה לעמוד על משמעותם של הקשרים בין שני חלקי הפרק, נבחן את המבנה והמשמעות של כל חלק בנפרד.

ב. חלק I (מ”א-מ”ד) – מילה מנחה: ‘מין’

המילה המנחה, ‘מין/ים’, מופיעה בשלוש מתוך ארבע המשניות של חלק I, והיא שזורה בחוט מקשר נוסף במחצית זו של הפרק – שלוש מחלוקות בין רבי יהודה לחכמים. שלוש פעמים מופיעה מילת המפתח בפיו של רבי יהודה, ורק פעם אחת בפיהם של החכמים. המשנה קושרת אפוא בין שלוש העמדות המיוחסות לרבי יהודה באמצעות השימוש בכולן במילת המפתח, ובחינת משמעות המילה ושימושיה עשויה להעמידנו על הזיקה בין עמדותיו בשלוש המחלוקות. כבר בסקירה ראשונה של שלוש המחלוקות ניתן להבחין בקו המקשר בין אמירותיו של רבי יהודה: המאפיינים הספציפיים של ה’מין’ שעליו אתה מברך הם חשובים לו הרבה יותר מאשר לחכמים. על מנת להבין את חשיבותה ומשמעותה של מילה מנחה זו, נעמוד קודם כל על יסודותיו של מערך ברכות הנהנין לפני האוכל כפי שהן מוצגות במשנה.

העובדה שקבעו החכמים ברכות מיוחדות לפרות הארץ ופרות העץ מורה שאין הברכה מבטאת תודה לה’ על דבר המאכל בלבד, אלא מתייחסת גם למקור שממנו המאכל התקבל – ‘בורא פרי האדמה’ על פרות הארץ ו’בורא פרי העץ’ על פרות האילן; רק ‘כשאין גידולו מן הארץ’ קובעת המשנה על דבר המאכל ברכה בעלת ניסוח כללי שאיננו מתייחס למקורו: ‘שהכל נהיה בדברו’. כך הברכה על דברי המאכל מן הצומח משמשת הזדמנות להודות לה’ גם על מתנות כלליות יותר המתקיימות לאורך זמן – מתנת הארץ ומתנת העצים. זאת כנראה הסיבה שהמשנה פותחת את הפרק בשאלה: כיצד מברכים על הפרות? המשנה מבקשת להבליט בכך את חשיבותה המיוחדת של הברכה על פרות הארץ והאילן. נראה שמסיבה דומה מקדימה המשנה את הצגת ברכת ‘שהכל’ כברכה של ‘בדיעבד’ (על כולם אם אמר ‘שהכל נהיה בדברו – יצא’) במ”ב להצגתה במ”ג כברכה של ‘לכתחילה’ – ברכה על ‘דבר שאין גידולו מן הארץ’ היא ברכה ‘סוג ב’ ביחס לברכות על פרות הארץ והאילן.

החלוקה הבסיסית שהמשנה מחלקת בין פרות הארץ לבין פרות הארץ מושרשת בהבחנה הקיימת במקומות רבים בהלכה, וביניהם:

  • ·החיוב בפאה3
  • ·הגדרת שדה לגבי נתינת פאה4 ולגבי חרישת השדה כשמתקרבים לשנת השמיטה5
  • ·כלאים6 עונת המעשרות7.

פרות הארץ שונים מפרות העץ במישורים רבים. החקלאי מטפל בהם באופנים שונים, המטייל בשדות חווה אותם באופן שונה8 והם ממלאים תקפידים שונים בתפריט המזון של האדם.

מלבד המילה המשותפת ‘מינים’, ניתן למצוא בשלוש המחלוקות בין רבי יהודה לתנא קמא קווים רעיוניים משותפים:

  • מ”ד – נפתח במשנה זו, המשקפת באופן הברור ביותר את שורשי המחלוקת בין רבי יהודה לתנא קמא. לדעת התנא קמא הקדימות בברכה תלויה בהעדפת האדם עצמו, ובלשון הגמרא (מא ע”א): ‘מין חביב עדיף’. אך רבי יהודה סובר שההלכה קבעה עדיפות אובייקטיבית לשבעת המינים, שכן אלו המאכלים שבהם נשתבחה ארץ ישראל. לדעתו, מכיון שברכת הנהנין מתייחסת למתנת הארץ, ולא רק להנאה המיידית, יש לתת עדיפות לפרות המסמלים את מתנת ארץ ישראל לעם ישראל. לדעת התנא קמא ברכות הנהנין מתייחסות למתנת ‘האדמה’ בתור תופעת טבע, הטבועה בבריאת העולם, בלי זיקה מיוחדת לארץ ישראל (ובכך שונה ברכת הנהנין מברכת המזון).
  •  מ”ג – גם במ”ג משתקפות תפיסותיהם השונות של רבי יהודה ותנא קמא באשר למשמעותן של ברכות הנהנין. התנא קמא מתמקד גם כאן בחוויה המיַדית של האוכֵל. הגם שלא זכה האדם להפיק ממתנת ה’ את עיקר ברכתה – היין הפך לחומץ, הגוביי חיסל את יבול התבואה והפרות נשרו מן העץ בטרם הבשילו – תושייתו של האדם הפיקה אף מהקללה הנאה מסוימת, ועל כל הנאה יש להודות לה’. אך כדרכו במ”ד, אף כאן סובר רבי יהודה שיש לראות את אירוע הברכה מתוך פרספקטיבה יותר רחבה. יכולתו של האדם להפיק מהקללה הנאה זעירה איננה הופכת את הקללה לברכה, ואין ראוי לאדם לברך את ה’ על קללותיו. ‘מיני הקללה’ של משנה זו הן ההיפך המוחלט מ’שבעת המינים’ במ”ד: בעוד שבעת המינים מבטאים את שבחה וברכתה של ארץ ישראל, ‘מיני הקללה’ מבטאים את ביטולה של ברכת הארץ: היבול היה כמעט בהישג יד, וברגע האחרון הוא הוחמץ והתקלקל.
  • מ”א – הגם שאיננו יודעים בדיוק מה נקרא במשנה ‘פרות הארץ’ ומה נחשב ‘ירק’9 , העובדה שהלחם (‘פת’) נמנה בין ‘פרות הארץ’ מלמדת שמדובר באבות המזון, כגון דגנים וקטניות, וככל הנראה המונח ‘ירקות’ במשנה תואם השימוש במונח זה בעברית המודרנית. ‘פרות האילן’ ו’פרות הארץ’ כוללים אפוא את עיקרי המזון של האדם, ולדעת התנא קמא אין צורך לתקן ברכה מיוחדת לירקות. הוספת ברכה שלישית בידי רבי יהודה על ‘ מיני דשאים’ נשענת על לשון הפסוקים בבראשית א:יא-יב:

    בראשית א:יב

    רבי יהודה

    ותוצא הארץ דשא

    בורא מיני דשאים 10

    עשב מזריע זרע למינהו11

    פרות הארץ

    עץ פרי עשה פרי למינו

    בורא פרי העץ

המחלוקת בין תנא קמא לרבי יהודה באשר לזיקה בין ברכות הנהנין לפסוקי הבריאה מושרשת בתפיסות שהדריכו את שני החכמים במ”ג ובמ”ד. לדעת רבי יהודה מערכת הברכות מבליטה את הפעילות האלוקית שבזכותה האדם נהנה מברכת האדמה, ופעילות זו משתקפת ב’מינים’ השונים שעליהם מברכים, שכן אלו קשורים לשתי הפעולות האלוהיות המכוננות: בריאת העולם ומתנת ארץ ישראל. כמובן גם אצל התנא קמא הברכות מבטאות את הפעילות האלוקית, שכן ה’ הוא זה אשר ברא וסיווג את ה’מינים’ שמהם אנחנו נהנים ושעליהם אנחנו מברכים. אך ליד רעיון מרכזי זה המערכת של ברכות הנהנין מבטאת גם יסוד נוסף – לדעת התנא קמא גם הפעילות האנושית משאירה את חותמה על מערכת הברכות. כשם שמברכים על ‘מין קללה’ ומקדימים לברך על המין החביב, כך שימושו של האדם קובע לדעת התנא קמא את ניסוח הברכות, ואין חובה להתאים את הניסוחים ל’מינים’ שנקבעו מלמעלה בבריאת העולם.

יש לשאול לדעת התנא קמא: מדוע נותנות הלכות ברכות מקום רחב כל כך לדרכי השימוש של האדם, במקום למקד את הברכות לגמרי – כפי שעשה רבי יהודה – במתנות ובשפע שניתנו מאת ה’? מפתח להבנת עניין זה מצוי בשתי הברכות המיוחדות שהובאו במ”א: ‘בורא פרי הגפן’ ו’המוציא לחם מן הארץ’. שתי הברכות המיוחדות הללו נקבעו כי יותר ממאכלים אחרים, יין ולחם מסמלים את יצירתו ותרבותו של האדם12. הלחם והיין עוברים תהליכי ייצור ארוכים ומורכבים במיוחד, ושני המאכלים הם עיקר תפריטו של האדם המתורבת. הרי שדווקא אותם מאכלים העומדים במרכזה של היצירה האנושית זוכות לברכות מיוחדות. משמעותה של תופעה זו תובהר לנו מעיון בנוסח הברכה על הלחם. הלשון ‘המוציא לחם מן הארץ’ לקוחה מלשון הפסוק בתהלים: ‘מצמיח חציר לבהמה ועשב לעבודת האדם להוציא לחם מן הארץ. ויין ישמח לבב אנוש להצהיל פנים משמן ולחם לבב אנוש יסעד’ (קד:יד-טו). אך קיים הבדל גדול בין לשון הפסוק ללשון הברכה במשנה – בעוד שהברכה מייחסת את הוצאת הלחם מן הארץ לה’, לשון הפסוק מייחסת לה’ את הצמחת ‘עשב’ (= התבואה), ורק עבודת האדם ‘מוציאה לחם מן הארץ’! השימוש המפתיע של מתקני הברכה בלשון הפסוק מוביל אותנו למסקנה ברורה ומעניינת – אנחנו מברכים את ה’ לא רק על המתנות החומריות שהוא נתן לנו, אלא גם על היכולת שהוא העניק לנו להפיק לעבד את מתנותיו וליצור מהן את המוצרים המשובחים ביותר. הרי לנו תופעה פרדוקסלית במערכת הברכות: ככל שהמוצר משקף פעילות אינטנסיבית יותר של האדם, כך מגביר האדם את ברכותיו לה’. היררכיית הברכות בפרקנו נותנת ביטוי מוחשי לאחד העקרונות העומדים ביסוד פרשת ‘ברכת המזון’ בתורה (דברים ח:י-יח):

  1. ואכלת ושבעת וברכת את ה’ אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך. השמר לך פן תשכח את ה’ אלהיך… פן תאכל ושבעת… ואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. וזכרת את ה’ אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל.

מוסכם על כל התנאים לגבי הלחם והיין שהיצירה האנושית מעניקה להם חשיבות מיוחדת בתפריט האנושי ובחיי התרבות האנושיים, ובשל כך מברכים עליהם ברכות מיוחדות. לדעת התנא קמא, העיקרון הזה מוביל את ההלכה גם בענייני ברכה נוספים: מאחר שהיצירה האנושית היא מתנה מאת ה’, השימוש האנושי הוא הקובע את טיב הברכה. לעומת זאת, רבי יהודה סובר שרק לגבי ברכות היין והלחם נותנים מקום בדיני ברכות ליצירה האנושית, שכן במאכלים האלה האדם הוא המוציא לפועל את הפוטנציאל הטמון בבריאה האלוקית. אך בשאר ענייני ברכות יש להתמקד בעשייה האלוקית ולא בעשייה האנושית.

ג. חלק II (מ”ה-מ”ח) – מילה מנחה: ‘מזון’

משניות ה-ז בוחנות דיני ברכות הקשורים למסגרת של סעודה, מסגרת בעלת שני מרכיבים עיקריים: משניות ה ו-ז עוסקות בזיקה בין המאכלים ומ”ו עוסקת בזיקה בין האנשים. המסר המשותף של כל המשניות שבקובץ זה הוא – אחדות. מ”ה מלמדת ש’המזון’ (גוף הסעודה) מחבר בין כל חלקי הסעודה, ולפיכך הברכות על היין והפרפרת ‘שלפני המזון’ פוטרות את הדברים הנאכלים ‘לאחר המזון’. ההמשך של מ”ה מלמד שהמאכל העיקרי בסעודה הוא הלחם, ולכן ברכתו פוטרת את מאכלי ה’פרפרת’, ומ”ז מלמדת שיש חריג לכלל הזה ומציעה כלל מקיף יותר שאין לו חריגים: ‘מברך על העיקר ופוטר את הטפילה’. בתווך, בין שתי המשניות ה’תאומות’ האלה, מלמדת מ”ו שמסגרת הסעודה מאחדת את האנשים האוכלים ביחד, כך שאחד מברך למען כולם, זאת בתנאי שהאוכלים מסבים ולא יושבים ואם מדובר ביין – שלא הובא להם היין באמצע גוף הסעודה, ‘לפי שבתוך המזון אין כולם שותים יין כאחד, אלא זה אוכל וזה שותה, ואין קביעוּת לשתיית יין’ (אלבק)13.

מדוע מפסיקה מ”ו, העוסקת באחדותם של האוכלים, בין שתי המשניות העוסקות בזיקה בין הדברים הנאכלים? נראה שמשניות ה-ו סמוכות זו לזו כי הן עוסקות במסגרת של סעודה14 ובהן מופיעה מילת המפתח ‘המזון’ בצירופים: ‘לפני המזון’, ‘לאחר המזון’, ו’בתוך המזון’. מ”ז מלמדת שיש מצב שבו אדם אוכל לחם ואף-על-פי-כן אין בכך קביעת סעודה, שכן אכילת הלחם טפלה כאן לאכילת המליח, מאכל שאין קובעים עליו סעודה. משנה זו משמשת כמעין נספח הן למ”ה הן למ”ו, כפי שנראה בטבלה הבאה:

מ”ה

מ”ו

מ”ז

לא פטר את הפת

 

ופוטר את הפת

 

בא להם יין…

שאין מביאין את המוגמר

הביאו לו מליח

בדומה למ”ה אף מ”ז עוסקת בשאלה, מתי הברכה על הלחם פוטרת את המאכלים הבאים עמו, ובדומה למ”ו אף מ”ז עוסקת ב’הבאת דברים’ שככל הנראה אינם חלק אינטגרלי מהסעודה. העמדת מ”ז בסוף הקובץ הזה עשויה ללמד כי לא תמיד קיימת התאמה בין ‘עיקר וטפל’ לבין מסגרת האכילה הנקראת ‘סעודה’. עוד אפשר שמ”ז איננה עוסקת כלל במסגרת של סעודה15, ובמשנה זו – בניגוד למ”ו – אין כאן חבורה האוכלת, אלא יחיד האוכל: ‘הבאיו לפניו‘. לפיכך מ”ז קושרת בין דין כללי בברכת הנהנין (= הנושא של מ”א-מ”ד), “עיקר וטפל”, לבין הלכות ברכות בסעודה.

במ”ח החותמת את הפרק מופיעים שני עניינים שהקשר בינם לבין חלק II של הפרק אינו מובן:

  • מ”ח1 עוסקת בברכת המזון, הנושא המרכזי של ברכות פ”ז, ולא ברור מדוע היא הובאה כאן.
  • מ”ח2 נראית שריד ופליט מחלק I, שכן בדומה לרוב משניות חלק I היא עוסקת בשאלה, איזו ברכה יש לברך לפני ההנאה מסוגים שונים של דברי מאכל ומשתה.

נתייחס לשתי השאלות לפי הסדר:

  • מ”ח1 קשורה הן למשניות חלק II הן למסגרת של הפרק כולו. הקשר בין מ”ח1 לחלק II  בולט בשיטת רבי עקיבא, משתמש במילת המפתח של חלק II, ‘מזון’, על מנת ללמד שהתנאי לברכת המזון הוא שהאוכל שנאכל – אפילו אם הוא ‘שלק’ (= ירק מבושל) ייאכל במסגרת סעודה (והוא מזונו). מכאן עולה הנושא המשותף המעסיק את מ”ה-מ”ז ואת מ”ח1 – ברכות במסגרת סעודה. שיטת חכמים מעלה נקודת חיבור נוספת בין מ”ח1 לבין חלק II, שכן לדבריהם אין לברך את ברכת המזון אלא על הפת, כפי שמ”ה מלמדת שבדרך כלל הפת היא האוכל שעליו קובעים את הסעודה. הקשר בין מ”ח1 לחלק I של הפרק עולה משיטותיהם של תנא קמא ורבי עקיבא: שיטת רבן גמליאל במ”ח1 מזכירה את שיטת רבי יהודה בסוף חלק I, שכן שני התנאים מייחסים מעמד מיוחד בברכות האוכל לשבעת המינים; שיטת רבי עקיבא מתחברת למ”א בקשר ניגודי מובהק – לדעת רבי עקיבא, יש לברך את ברכת המזון על כל מאכל שקובעים סעודה, אפילו אם מדובר ב’שלק’, היינו תבשלי העשוי מה’ירק’ של מ”א, המאכל העומד בתחתית סולם הברכות של מ”א.
  • מ”ח2 החותמת את הפרק משמשת שני תפיקידים ספרותיים: (1) החזרה לברכות שלפני האוכל במ”ח2 מבליטה שנושא זה הוא העומד במרכז הפרק, כך שאין  לראות בדיון הקצר בברכות שלאחר האוכל במ”ח1 מעבר לנושא חדש. יחד עם הקישורים הספרותיים המחברים בין מ”ח1 לבין שאר משניות הפרק, מלמד מיקומה של מ”ח2 מיד אחרי מ”ח1 שדין ברכת המזון הובא בפרקנו על מנת ללמד על הדומה והשונה בינו לבין דין ברכת הנהנין. (2) הברכה על המים (מ”ח2) הופרדה מהברכות על כל שאר מיני המאכל והמשקה (מ”א-מ”ג), ועל הסיבה לכך ניתן ללמוד מהברכה המיוחדת שיש לברך על המים לפי דעתו של רבי טרפון. בעוד רוב ברכות האוכל הן ‘ברכות הנהנין’, המתמקדות בבריאתם של סוגי האוכל שמהם האדם נהנה, ברכת ‘בורא נפשות’ בבריאתו של האדם (‘בורא נפשות רבות’ = בני אדם רבים) ושל צרכי הקיום שלו (‘וחסרונן’)16. הברכה לפני שתיית המים דומה אפוא לברכה שמברכים אחרי אכילת סעודה:

    ברכה לפני שתיית מים (רבי טרפון)

    ברכת המזון

    בורא נפשות רבות

    לכל בריותיו אשר ברא, נותן לחם לכל בשר

    וחסרונן

     

    לא חסר לנו ואל יחסר לנו

    נראה אפוא שעורך המשנה ביקש לצרף ביחד את שתי הברכות שאדם מברך להביע את תודתו לה’ על סיפוק צרכיו הקיומיים (חסרונו): המזון (מ”ח1) והמים (מ”ח2).

שיטותיהם של רבי עקיבא (מ”ח1) ורבי טרפון (מ”ח2) נוגעות במוטיב משותף שבה בחר עורך המשנה לחתום את פרקנו – ההודיה לה’ על סיפוק הצרכים. חתימה זו מבליטה אפוא את העדרו של מוטיב זה מרוב משניות הפרק, שכן בברכות הנהנין אין האדם מודה לה’ על סיפוק צרכיו, כי אם משבח את ה’ על יופיו של העולם ועל טובה של הארץ שהוא ברא. הנאת האכילה מהווה הזדמנות לאדם לברך את ה’ על כל הבריאה כולה.

שאלות לעיון:

  1. התוספתא פ”ד ה”א מקדימה לפרקנו את העיקרון העומד בבסיסו של הפרק:
    לא יטעום אדם כלום עד שיברך, שנאמר: “לה’ הארץ ומלואה תבל ויושבי בה” (תהלים כד:א).
    1. א. איזה רעיון עומד מאחורי החובה לברך לפני האוכל, לפי התוספתא?17
    2. ב. ב. בניגוד לתוספתא המשנה לא הקדימה לדיון על ‘כיצד מברכים’ אמירה כללית ונימוק לעצם החובה לברך לפני האוכל. מדוע? (ניתן להציע תשובות לשאלה זו בשני מישורים. חשוב על שתי השאלות הבאות: מהו מנהגה של המשנה במקומות אחרים? האם הבנת אופיין ומטרתן של ברכות הנהנין זהה במשנה ובתוספתא? שים לב במיוחד לשאלת הפתיחה לפרק במשנה.)
    3. ג. הספרא מציע מקור אחר לחובת ברכת הנהנין, המתבסס על פסוק הקובע את דינו של ‘נטע רבעי’: ‘ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים לה” (ויקרא יט:@). על פסוק זה דורש הספרא (קדושים, ):

      הילולים –  מלמד שהוא טעון ברכה לפניו ולאחריו, מיכן היה רבי עקיבא אומר לא יטעום אדם כלום קודם שיברך.

      במה שונה תפיסת חובת הברכה בספרא מתפיסתה בתוספתא?

    4. ד. התוספתא פ”ו ה”א מציעה שחובת ברכת הנהנין נלמד מהפסוק: ‘ואכלת ושבעת וברכת את ה’ אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך’, אותו פסוק המלמד את חובת ברכת המזון:

      מניין כשם שאתה מברך לאחריו כך מברך לפניו? תלמוד לומר: ‘אשר נתן לך’ – משעה שנתן לך.

      במה שונה היחס בין ברכת המזון לברכת הנהנין על פי התוספתא כאן מהיחס בין שתי הברכות האלו לפי המשנה, כפי שהוצגו הדברים בשעור?18

  2. יש המבינים את המילה ‘דשא’ בבראשית א:יא-יב כסוג מסוים של צמח (ליד ‘עשב’ ו’עץ’), ויש המפרשים מילה זו כשם כולל לכל סוגי הצמחים (‘דשא’ = ‘עשב’ + ‘עץ’). כיצד יש להבין את המילה ‘דשא’ בברכת ‘בורא מיני דשאים’ של רבי יהודה?
    1. א. התוספתא מביאה גרסה אחרת של מחלוקת רבי יהודה ותנא קמא לגבי הברכות על סוגי הצמחים:

      על הזרעים אומר בורא מיני זרעים, ועל הדשאים אומר בורא מיני דשאים ,ועל ירקות אומר בורא פרי האדמה. ר’ יהודה אומר: בורא מצמיח אדמה בדברו.

      מה השוני בין שתי הגרסאות למחלוקת רבי יהודה ותנא קמא, והאם זה משפיע על הבנת המחלוקת שהוצעה בשעור?

    2. לדברי הגמרא בדף מד ע”א שלוש השיטות במ”ח1לגבי האוכל שמברכים עליו ברכת המזון מעוגנות בשלוש דרכים שונות להבין את הפסוק דברים ח:י ואת היחס בינו לבין שני הפסוקים שלפניו. באר את שלוש השיטות.
    3. המשנה קובעת כי רק ‘השותה מים לצמאו‘ מברך ברכה לפני כן. מדוע קיים תנאי כזה לגבי הברכה על מים, ואיננו קיים תנאי דומה לגבי שאר המאכלים (לדוגמה: האוכל לחם לרעבונו, וכיו”ב).  
      1. א. את ההבדל בין ברכת המים לברכות על שאר המאכלים בנינו על שיטתו של רבי טרפון. האם לדעת התנא קמא חולק על עצם החילוק שחילקנו בין מים לשאר מאכלים, או שמא יש להבינו באופן אחר?
      2. ב. לדברי ר”ש ליברמן בביאורו הקצר לתוספתא פ”ד הט”ז, ברכת ‘בורא נפשות’ במשנה, המשמשת כברכה ראשונה היא ברכת השבח, בעוד שברכת ‘בורא נפשות’ המורחבת, המשמשת כברכה אחרונה, היא ברכת ההודיה. על סמך מה הוא קובע זאת? האם לדעתך דבריו נכונים?


    • 1 מהי ה’פרפרת’, המוזכרת כאן ובפסחים פ”י מ”ג (‘פרפרת הפת’)? יש שפירשו שמדובר ב’מזונות’ ממין דגן (רבנו חננאל, רשב”א, מאירי), ואחרים פירשו שמדובר במיני אוכל מגוונים המשמשים לפתן לפני ואחרי סעודה (רש”י, רמב”ם). חוקרי זמננו נוטים לפירוש של רש”י והרמב”ם, ועיין: ר”ש ליברמן, תוספתא כפשוטה, א, עמ’ 65, ד”ה מיני כסנין; ש’ ספראי וז’ ספראי, הגדת חז”ל, עמ’ 23.
    • 2 ‘מליח’ יכול לציין סוגים שונים של מאכלים מלוחים. נראה שבדרך כלל הוא מתייחס לדגים מלוחים (נדרים פ”ו מ”ג, ועיין ביצה פ”ד מ”ה), אך הוא עשוי לציין גם בשר מלוח או זית מלוח וכיו”ב (עיין לדוגמה: בבלי שבת קכח ע”א; תענית ל ע”א; ברכות לח ע”ב). בדרך כלל אכלו ‘מליח’ כסוג של ‘פרפרת’, אך משנתנו מתייחסת לנוהג לאכול מליח כמאכל עיקרי של הסעודה. לפי הירושלמי (פ”ו ה”ז, י ע”ד) נוהג זה מושרש בתקופה שאכלו סעודות של עניים ולא של עשירים, ולפי הבבלי (מד ע”א) מדובר במי שאכל הרבה פרות מתוקים (פרות גינוסר) ומבקש להפיג את מתיקותם היתירה.
    • 3  כל שהוא אכל ונשמר…. חייב בפאה והתבואה והקטניות בכלל הזה, ובאילן… (פאה פ”א מ”ד-מ”ה)
    • 4 הכל מפסיק לזרעים ואינו מפסיק לאילן אלא גדר (פאה פ”ב מ”ג)
    • 5 עד אימתי חורשים בשדה האילן ערב שביעית (שביעית פ”א מ”א); עד אימתי חורשים בשדה הלבן ערב שביעית (שם פ”ב מ”א)
    • 6 אין מביאין אילן באילן, ירק בירק… (כלאים פ”א מ”ז)
    • 7 מאימתי הפרות חיבות במעשרות… ובירק… (מעשרות פ”א מ”ב, מ”ד
    • 8 כל עץ נחמה למראה… (בראשית ב:ט)
    • 9 המונח ‘ירק’ מופיע בעוד כמה מקורות, אך אין אחידות ביניהם לגבי השימוש במונח, כפי שמראה ר”ש ליברמן, תוספתא כפשוטה, א, עמ’ 59. יש כאן קושי נוסף: התוספתא מביאה את המחלוקת בין רבי יהודה לבין התנא קמא באופן שונה מהמשנה, וראה בשאלות לעיון
    • 10 לדברי הפרופ’ אפרים חזן, הרקע המקראי ללשון הברכה ‘בורא מיני דשאים’ מוכח מכך שהמילה ‘דשא’ איננה מופיעה באף מקום אחר במשנה, והיא נדירה מאוד בלשון חז”ל באופן כללי. ראה: א’ חזן, ‘לשון מקרא ולשון חכמים במטבע בברכה’, ספר היובל לרב מרדכי ברויאר (עורך: מ’ בר-אשר), ירושלים תשנ”ב, עמ’ 693.
    • 11המונח המקראי ‘עשב’ מקביל כאן ל’פרות הארץ’ במשנה, שכן הוא מתאר כאן ובמקומות נוספים את עיקר מזונו של האדם: ‘הנה נתתי לכם את כל עשה זרע זרע… ואת כל העץ… לאכלה’ (בראשית א:כט), ‘ואכלת את עשה השדה. בזעת אפך תאכל לחם’ (בראשית ג:יח-יט), ‘ואת כל עשה השדה הכה הברד ואת כל עץ השדה שבר’ (שמות ט:כו). לגבי המשמעות המדויקת של ‘דשא’ במקרא ואופיה של ברכת ‘בורא מיני דשאים’ עיין בשאלות לעיון. הזיקה בין הפסוק בבראשית לבין מערכת ברכות הנהנין בולט עוד יותר בגירסת התוספתא (פ”ד ה”ד) לשיטת התנא קמא: ‘על הזרעים אומר בורא מיני זרעים, ועל הדשאים אומר בורא מיני דשאים’, וכבר עמד על כך חנוך אלבק, מחקרים בברייתא ותוספתא ויחסן לתלמוד, עמ’ 150.    
    • 12  רשימת המלאכות בשבת פ”ז ובתוספתא סוף ברכות; הגמרא על ‘אישתני מברייתו’
    • 13 בתוספתא פ”ד הי”ב מסביר בן זומא: ‘בא להן יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו… לפי שאין בית הבליעה פנוי’. רש”י (מג ע”א) מסביר: ‘שאין לב המסובים אל המברך’, וזה דומה לפירושו של אלבק; אבל הרמב”ם פירש (פירוש המשנה למשנתנו; הלכות ברכות סוף פ”ד) שכוונת בן זומא לומר שאין עונים אמן באמצע הסעודה, ‘שמא יקדים קנה לוושט.’
    • 14 המילה ‘סעודה’ מופיעה במפורש בסוף מ”ו
    • 15 עיין היטב בתוספתא פ”ד הי”ד, שם דנים חכמים שונים על מסגרות שונות של ‘מליח ופרוסה’, חלקן במסגרת סעודה וחלקן – כנראה – לא
    • 16 ‘בורא נפשות רבות וחסרונן’ הוא הנוסח המלא של הברכה במשנה (ויש כאן חילופי נוסחאות: ‘בורא נפשות’ או ‘בורא נפשות וחסרונן’), וכן בתוספתא פ”ד הט”ז הנוסח הוא: ‘בורא נפשות וחסרונן’, ונוסח דומה גם במיכלתא, מסכתא דויהי פרק ה, מהדורת הורביץ, עמ’ 106 בגירסת כתב יד אוקספורד. ככל הנראה זה היה נוסח הברכה המלא כששימשה ברכה זו – אליבא דרבי טרפון – כברכה לפני שתיית מים. כשהתלמוד (בבלי לז ע”א ובירושלמי פ”ו ה”א) מביא את ברכת ‘בורא נפשות’ בתור ברכה שלאחר האוכל, הוא מביא אותו בנוסח מורחב יותר, עם תוספת המילים: ‘על כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי…’ (ויש במקורות כמה חילופי נוסח שלא נוכל לעסוק בהם כאן). חוקרי תולדות נוסח התפילה הציעו שמלכתחילה התוספת הזאת הייתה ברכה עצמאית ששימשה בתור ‘ברכה אחרונה’ וחכמי התלמוד צירפו ביחד את שתי הנוסחאות בעלות הפתיחה הדומה. ראה על כך: ר”ש ליברמן בפירוש הקצר לתוספתא ובתוספתא כפשוטה, עמ’ 69; י’ היינימן, התפילה בתקופת התנאים והאמוראים, עמ’ 31 והערה 8 שם.
    • 17 See: R. Joseph B. Soloveitchik, The Rav – Thinking Aloud (transcribed: R. David Holzer), Israel 2009, p. 307: “From the application of the term me’ilah (A.W. in continuation of Tosefta) beond the realm of things dedicated to the beis hamikdash, to a simple apple we eat, we can derive that everything in the world must on some level be sacred… A bracha is a license to use the world, a contractual request to use the sacred for mundane purposes.
    • 18 ישנם גם מקורות נוספים ל’ברכות הנהנין’, ויש לעיין מה התפיסה העומדת מאחורי כל חד מהם. עיין: מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דפסחא, פרשה טז; בבלי כא ע”א, מח ע”ב

Mishnah 1

How does one recite blessings for fruits?

For fruits growing on a tree, one says, “…Who created the fruit of the tree,”

Except for wine;

For wine, one says, “…Who created the fruit of the vine.”

For fruits growing from the earth, one says, “…Who created the fruit of the ground,”

Except for bread;

For bread, one says, “…Who brings forth bread from the earth.”

For vegetables, one says, “…Who created the fruit of the ground.”

Rabbi Yehudah says:

One should say instead, “…Who created various types of herbs.”

Mishnah 2

If one blessed for the fruits of the trees with “…Who created the fruit from the fruit of the ground” – He is finished.

But if he blessed for the fruits of the ground “…Who created the fruit of the trees” – He is not finished.

But for all, if he said:

“For everything exists by God’s word” – He is finished.

Mishnah 3

For things which do not grow from the earth, say: “For everything”.

For vinegar, and for  unripe fruits and for the locusts, say: “For everything”.

For milk, and for cheese and for eggs, say: “For everything”.

Rabbi Yehudah says:

All which is cursed – There is no blessing for.

Mishnah 4

If one has before him many different things:

Rabbi Yehudah says:

If there is among them one of the seven species – Bless for that one.

But the Sages say:

Bless for whichever he desires.

Mishnah 5

[If one] blessed for the wine before the meal – [he has] exempted the wine after the meal.

[If one] blessed for the appetizer before the meal – [he has] exempted for the dessert after the meal.

[If one] blessed for the bread – [he has] exempted the appetizer;

[But if one blessed for] the appetizer – [he has] not exempted the bread.

The House of Shammai says:

Not even what was done in a pot.

Mishnah 6

If [people] sit – All bless for themselves.

[But if they] recline – One blessing for all.

[If] wine comes in during the meal – All bless for themselves.

For after the meal – One blessing for all.

And he who says for perfume

Even though perfume is not brought until after the meal.

Mishnah 7

They brought before him salty food first, and bread with it —

He blesses on the salty food, and is exempt on the bread, because the bread is ancillary to it.

This is the principle:

Everything that is primary, and the secondary is with it,

The blessing of the primary exempts the secondary.

Mishnah 8

One who ate figs, grapes, or pomegranates, blesses three blessings after them —

words of Rabban Gamliel.

The Sages say, One blessing, with the essence of three.

Rabbi Akiva says, even one who ate vegetables, if that was his food, blesses three blessings after it.

Drinking water for thirst, bless “That everything exists by His word.”

Rabbi Tarphon says, “Who creates many lives.”

מסכת ברכות פרק ו

ו,א כיצד מברכין על הפירות: על פירות האילן, הוא אומר בורא פרי העץ, חוץ מן היין, שעל היין הוא אומר בורא פרי הגפן. ועל פירות הארץ, הוא אומר בורא פרי האדמה, חוץ מן הפת, שעל הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ. על הירקות, הוא אומר בורא פרי האדמה; רבי יהודה אומר, בורא מיני דשאים.

ו,ב בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה, יצא; על פירות הארץ בורא פרי העץ, לא יצא. ועל כולם אם אמר שהכול נהיה בדברו, יצא.

ו,ג על דבר שאין גידוליו מן הארץ, אומר שהכול נהיה בדברו. על החומץ ועל הגובאי ועל הנובלות, הוא אומר שהכול נהיה בדברו. ועל החלב ועל הגבינה ועל הביצים, הוא אומר שהכול נהיה בדברו. רבי יהודה אומר, כל שהוא מין קללה, אין מברכין עליו.

ו,ד היו לפניו מינים הרבה–רבי יהודה אומר, אם יש ביניהן ממין שבעה, עליו הוא מברך; וחכמים אומרים, מברך על איזה מהן שירצה.

ו,ה בירך על היין שלפני המזון, פטר את היין שלאחר המזון. בירך על הפרפרת שלפני המזון, פטר את הפרפרת שלאחר המזון. בירך על הפת, פטר את הפרפראות; על הפרפראות, לא פטר את הפת. בית שמאי אומרים, אף לא מעשה קדירה.

ו,ו היו יושבין, כל אחד ואחד מברך לעצמו; הסבו, אחד מברך לכולם. בא להם יין בתוך המזון, כל אחד ואחד מברך לעצמו. לאחר המזון, אחד מברך לכולם; ואומר על המוגמר, אף על פי שאין מביאין את המוגמר אלא לאחר הסעודה.

ו,ז הביאו לו מליח כתחילה ופת עימו–מברך על המליח ופוטר את הפת, שהפת טפילה לו. זה הכלל–כל שהוא עיקר ועימו טפילה, מברך על העיקר ופוטר את הטפילה.

ו,ח אכל תאנים וענבים ורימונים–מברך עליהן שלוש ברכות, דברי רבן גמליאל; וחכמים אומרין, ברכה אחת. רבי עקיבה אומר, אפילו אכל שלק והוא מזונו, מברך עליו שלוש ברכות. והשותה מים לצמאו, אומר שהכול נהיה בדברו; רבי טרפון אומר, בורא נפשות רבות וחסרונן.